1936 - 1939 ובתוקף עבודתו בלט בכיבוש העבודה של מרכז איסוף האשפה במקווה ישראל וטיהרו מעבודה ערבית. בעבודה זו התמיד עד שנת 1953. באותה שנה החל לעבוד בתור יושב ראש הסניף של ההסתדרות הלאומית בתל-אביב וממשיך בתפקיד זה עד היום.
בארץ פעל בועד העובדים של עירית תלאביב, היה ממייסדי "קופת עמל" מיסודה של ההסתדרות העובדים הלאומית (1938), שמתפקידה היה לסייע במחוסרי-עבודה: טיפל בקליטת עולים בלתי-ליגאליים, שהגיעו לארץ ב"עליה ב' " ודאג לסידורם במולדת. בעד עבודתו המסורה לתפקיד זה צויין לשבח על-ידי חבריו בהרשמת שמו ב"לוחות הברזל לקרן תל-חי" (חיים לזר - ליטאי מציין את פעילותו במאבק עם האנגלים על חרות מולדתנו ב"ספר עליה ב' " עמ' 132 ו-335); פעיל במחתרת של "אצ"ל" ו"לחי" ובשל פעילותו המחתרתית היה כלוא בבית-הסוהר ביפו; חבר מרכז תנועת "חרות": חבר במזכירויות הארציות של הועד הפועל של ההסתדרות העובדים הלאומית וקופת-חולים של העובדים הלאומיים; לשעבר יושב-ראש של אגודת כדור-הרגל "בית"ר"; כיום חבר במועצת עירית תל-אביב מטעם תנועת "חרות", בה מכהן משנת 1955, וחבר ועדות שונות ליד העיריה. ביתו היה פתוח לכל נדכה, מחוסר-עבודה ומר-נפש, שבהם טיפלה בנאמנות רעייתו המנוחה ועמדה במסירות לצד בעלה בעבודתו הציבורית.
השתתף כציר בועידות ארציות של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח) בגרמניה ובקונגרסים הציוניים בבזל (1946) ובירושלים (1965) כציר ההסתדרות הציונית הרביזיוניסטית ("הצה"ר").
כתב ב"המשקיף" וב"חרות" בנושאים על עניני קליטת עליה.
צאצאיו: יצחק (מפעילי המחתרת של "אצל", סגן-אלוף בצבא הקבע) ; נחמן (עובד בחברת התעופה הבריטית ב.או.אי.סי.) ; ברוך (חבר קואופרטיב "דן", מפעילי "אצ"ל).
נכדיו: זאב, הרצל, רעיה, יאיר, אורית.
אסתר רימון
נולדה י"א באלול תרמ"ז (5.9.1887) בעיירה דיסנה ליד ווילנה בליטא.
לאביה צבי דוד שכטין (חסיד חבד"י, מורה לגפ"ת, שמנוחתו כבוד בהר הזיתים בירושלים) ולאמה טויבע רבקה. את חינוכה קיבלה בבית הספר היהודי בווילנה.
בהיותה במקום נופש בז'ילונקה הכירה את המשורר יוסף צבי רימון , שלמד אז בישיבת לידא של הרב ריינס ונישאה לו בעיר ווילנה (ראה כרך ג' עמוד 1289).
לאחר נשואיהם נסעו מווילגה לעיירה דובז'ין שעל נהר דרוונץ בפולין, לגור יחד עם הורי בעלה.
הן בוילנה והן בדובז'ין תרגמה משירי בעלה מעברית לרוסית וליידיש.
חותנה ר' אפרים אליעזר רימון (גראנאט), (ראה כרך א' עמוד 458) שהחליט לעלות לארץישראל ולהשתקע בה.
בשנת 1907 עלה בעצמו לארץ, כחלוץ לפני המשפחה, ובשנת 1908 עלתה כל המשפחה לארץ ועמה גם הזוג הצעיר. לעלייתם זו לארץ, הצטרף גם אביה ר' צבי דוד שכטין שנתאלמן, והחליט אף הוא להשתקע בארץ.
כדרך העולים בימים ההם, סבלה רבות מיסורי הקליטה וממחלות הקדחת והמלריה שהיו אז נפוצות בארץ. היא נדדה עם בעלה מעיר לעיר וממושב למושב למען מצוא מחיתם, ומעולם לא קבלה על מצבה, קיבלה את כל תלאותיה באהבה וידעה גם לעודד אחרים. היתה שופעת הומור וחום אמהי ובכל המצבים החזיקה מעמד.