היו: יוסף אהרנוביץ, אליעזר שוחט, יוסף שפרינצק, י. גולני, חיים גרינברג, הסופר א. מ. ברוכוב ו עוד, ושני חברים מאמריקה - ביחד 15 חברים.
ערך יחד עם דבורה בארון (אהרונוביץ, ראה כרך ג', עמוד 1228) את כתביו של יוסף אהרונוביץ וראה כרך ב', עמוד 885) בהוצאת "עם עובד" (1941, ב-2 חלקים), קיבל "פרס יוסף אהרנוביץ" בדצמבר 1962, מטעם הועד הפועל של ההסתדרות.
השתתף בעריבת ספר "העליה השניה" - שנערך בידי ברכה חבס-הכהן (הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"ז-1947).
המענין הוא, שבספר זה, שהשתתף בעריכתו, אין שמו ושם רעיתו חנה מיזל בין המשתתפים בכתיבת זכרונותיהם ברשימת תוכן הענינים של הספר. הם מסתפקים ממה שאחרים כתבו והזכירו אותם. רוב החומר שהבאתי בערכים שלהם, נלקחו מספר זה. כי קשה לדובבם .
מכנס ועורך לספרות העבודה (מלבד הנ"ל): 13 הכרכים של "פרקי הפועל הצעיר", "אליעזר יפה", א. ד. גורדון", "יוסף ויתקין" ועוד. נאבק נגד פרסום שמו כעורך או כאחד העורכים של "פרקי הפועל הצעיר", ורק לאחר שידולים רבים הסכים לנוסח צנוע יותר (ומעבר לדף): החומר לוקט ונערך על ידי...
בשנת 1921 היה יחד עם חנה מיזל רעיתו, במייסדי מושב העובדים הראשון בנהלל. בימי שביתת סג'רה המפורסמת (דרישה על עבודה עברית שאליעזר יפה עמד בראשה) חיבר א. ש. את הכרוז נגד מעשי אלימות שהוצא בגליל. הכרוז היה מכוון נגד איומים שהשמיע אז אחד מאנשי "השומר" כלפי קנטרוביץ. מנהל חות-סג'רה שהושבתה. כעבור שנים רבות, כשעמדה על הפרק בפרשת מעשי-אלימות בין פלוגות "הפועל" ו"בית"ר'' בת"א, היה אליעזר מצטער צער רב על המצב הזה.
ידוע בצנוע, הנחבא אל הכלים, והוא מן המעטים שכל בני דורו היטו אוזן קשבת לדבריו השקולים, האחראיים. אדם, שהמצפון הוא מצפן לו בכל עשייה ובכל הערכה. בבואו לבסס את עקרון העבודה העברית הבליט את הנקודה המוסרית ואת הקשר האישי של האדם לעבודה וליצירה. את הקשר לעבודה ראה לא כשאלת יום, כי מתוך גישה מוסרית, לאומית ואנושית.
לא כתב מאמרים הרבה, לא נאם נאומים רבים, אבל כל מה שכתב ואמר נאמר בכובד ראש ובזהירות - הניסוח ובעמקות הניתוח ובגישה נפשית-מוסרית מצפונית. משום כך היו כל המאזינים לדבריו בישיבות ובמועצות מטים אוזן ומקשיבים בדריכות לדבריו, שהיה תמיד אומרם בהיסוס רב, בגישוש אחר הביטוי ההולם. בהסתייגות משמץ של פסקנות.
ופעם אחרת כאשר שוב עמדנו בסוגיית מעשי אלימות, אמור: "אלימות למה היא משולה ? לאדם המנסה ליישר את -שער - זקנו - בגפרור דולק... לעולם אין אתה יכול לשלוט בגפרור הדולק. אתה מתחיל בו, אבל היכן הוא, גמור - אין אתה יכול לדעת בשום אופן"...
עד היום הזה הוא עוקב בנאמנות אחרי כל המתרחש בעולמנו, במעשה ובמחשבה, ובשיחות רעים בביתו הוא מחוה דעתו באותו כובד ראש ובאותה צלילות הדעת ובאותה גישה מצפונית, כל ימיו הוא רואה במרכז הכול את ההגשמה העצמית.
ב"דבר" מיום י' כסלו תשכ"ג, פרסם העורך חיים שורר מאמר מעניו על "חתן הפרס" (פרס יוסף אהרונוביץ' שאליעזר שוחט קיבל כנ"ל). בין יתר דבריו: ...ספק אם יודע אני עוד איש אחד בעולם כמוהו, אשר חי, הוגה, משקיע כל כוחותיו, כל ימיו - שלא על מנת לקבל פרס! - ודומה, כל דיבור עליו - כאילו צורם את נפשו, כאילו פוגע בו פגיעה אישית.
כאשר שורר בא לברכו לראש השנה ובשר לו כי "ההסתדרות" החליטה לזכותו ב"פרס אהרונוביץ" והזמינו לבוא ל"טקס" - אמר, כדרכו, בחיוך ביישני: אני לא אלך לשם... אני לא בקו-הבריאות... ובכלל אני יודע שבמצבים כאלה יושב אדם, שומע שבחים על עצמו ופנים טפשיים לו"... והוא לא הלך.
עליו, על א. ד. גורדון, ועד על יחידים ספורים מבחירי המגשימים בעבודה בארץ - היה אומר תמיד ביראת-כבוד יוסף שפרינצק (ראה כרך ד', עמוד 1597): " - הרי הם בבחינות נרות החנוכה שקודש הם, ואני - אני רק השמש שלהם בלבד".
יוסף (מאיר) לוי
נולד בירושלים, י"ד תשרי תר"ס (18.9.1899).
לאביו אברהם יצחק לוי (עלה לארץ בשנת תרל"ט (1879) ולאמו רבקה בת נתן בוקסבוים מהונגריה.
קיבל חנוך מסורתי בחדר ובישיבת "עץ-חיים" והוכתר בסמיכות לרבנות. השתלם בשפות ובעתונות באוניברסיטה האמריקאית בבירות (לבנון).
נוסף לשפות: עברית, אידיש ערבית ואנגלית כתב וקרא ודיבר גם בשפות: טורקית, ספרדית, יונית, צרפתית, איטלקית, גרמנית והונגרית.
דיבר ערבית רהוטה, ממש כערבי, היה גוליגלוט אמיתי שהרבה לדבר בהרבה שפות. וכל שפה, כאילו נולד בארצה.
קראו לו ג'ו לוי . איש חמודות היה.