העיראקי ו"הפשיר" תקנות וגזירות נוקשות ועזר בזה להציל חיים ורכוש של יהודים רבים. למשימה זו משך את יעקב בלאושטיין, נשיא הועד האמריקאי וסגנו ד"ר ג'והן סלוסן . מטרתו היתה שלא ייעשה כאן אכספרימנט חדש בנוסח היטלר, והיו סימנים שאפשרות כזו איננה בלתי נמנעת. אחד מסגני שר החוץ האמריקאי של אותה תקופה, אמר מפורשות ללוי, כי אם ישמידו הערבים את היהודים היושבים בארצותיהם, "נשמע אנחה מפי העולם בדיוק כשם ששמענו אותם כשהשמידו הגרמנים ששה מליונים יהודים"...
כשנהפך הגורל ושר החוץ העירקי שעמד לימינו נידון למוות באחת המהפכות שפקדו את עיראק, היה לוי שהחזיר לו חסד תחת חסד ובכוח קשריו הטובים בוושינגטון, פריס ובירות ערב הצילו מעמוד התליה.
ההנהגה הרשמית הרשמית שלנו התייחסה אליו בחשד. היה לו קו בעבודתו, והוא לא סבל תדריכים (ובפרט מאלה שלא היה להם כל כשרון פוליטי, איך לנהוג עם השכנים הערבים). אך אין ספק שהחשד היה פרי של דעות קדומות לגבי האיש, דעות שהופרכו כולן כעבור שנים.
ביומנו מיום 17 באוגוסט 1932 כתב ד"ר חיים ארלוזורוב ז"ל, ראש המחלקה המדיגית של הסוכנות היהודית: "...בא אלי ג'וי לוי , ב"כ ה"ניו-יורק טיימס", הוא הועבר לפני זמן קצר למצרים אבל בא לירושלים בקשר לשמועות המדאיגות. הוא כותב עתה שורת מאמרים על א"י, יודע אני, כי אצלנו מתייחסים אליו בחשד. אבל גמרתי אומר, כי יחס זה לא יעורר אצלי דעות קדומות כנגדו. דברתי עמו כדבר אל חבר, ונדמה לי, כי הדבר הפתיע אותו".
בספרי ב"שרות המולדת", בעמודים 207-209 הבאתי פרטים דומים להנ"ל. בביקורי בניו-יורק, הבנתי מלוי שהקונסוליה שלנו לא קשורה עמו ולא מנצלת את קשריו עם מנהיגי הערבים בארצות המזרח התיכון. מנהלים עמו "ברוגז". ע"י מר משה שרת, שר החוץ הכרתי את מר שלהבת פרייאר בקונסוליה שלנו. שהיה ממונה על המחלקה הפוליטית והחקירות. צעיר רב כשרונות, סמל של פקיד (שחלמנו פעם, שכאלו ישרתו במדינת ישראל). ושאלתיו: איך זה אתה מוותר על כח כמו ג'וי לוי ואינך נפגש עמו, עם האדם בעל הקשרים והידיעות הרבות בחוגי הערבים, העתונות והממשלה האמריקאית? תשובתו היתה - שמירושלים, ממשרד החוץ, הודיעו לו, שהוא, ג'וי לוי - אינו בסדר... יעצתי לו להזמין את התיק שלו מירושלים, ויבדוק ויברר - במה הוא לא בסדר ?שלהבת לא התחמק, והזמין את התיק. התשובה היתה - שהתיק גדול ועבה, וקשה להעבירו... אך הוא, כאדם ישר, לא נרתע וביקש בכל זאת לשלוח לו את התיק, וזה הגיע - ונתברר, שהתיק כחדש, כחוש מאד...
בתיק נרשמו כמה האשמות: א. שד"ר יהודה ליב מגנס לא אהב אותו; ב. שד"ר סטיפאן וייז מאשים אותו, שהוא משרת את הערבים, כלומר: בוגד; ג. ששירת בימי מלחמת העצמאות - כקורספונדנט לעתון המצרי הידוע "אל-אהרם" בקהיר.
יעצתי לשלהבת שנבקר את לוי בביתו תיכף בלי להודיעו, ונברר עמו את "האשמות" הנ''ל.
וכך היה. באנו לביתו. עשיתי היכרות בין השנים - ונשאלו השאלות הנ"ל.
לוי שמח על ההזדמנות להסיר מעל לבו מועקה, שרבצה עליו משנים. הוא פרץ בצחוק, וענה: א. נניח לרגע, שד"ר מגנס לא אהב אותי. ומגנס עצמו - כלום אהבו הישוב? הלא שנאתם אותו על היותו חבר פעיל (או יו"ר) ב"ברית שלום". ומה איפוא החסרון שהוא לא אהב אותי? ואולם האמת היא, שהוא היה ידידי. בערב קודם פטירתו ביקרני בביתי וסעד על שולחני. היום קבלה אשתי מכתב מגב' מגנס, ובו היא כותבת שבעלה ביקש מעורר ספרו לא להדפיסו, עד שאני אקרא אותו. האם מזה אפשר להסיק שהוא שנא אותי? ב. ד"ר סטיפאן וייז כעס עלי בביקורו בירושלים, כשלא נענתי לבקשתו לשלוח יום-יום טלגרמה ל"ניויורק טיימס" על מעשיו בארץ. הסברתי לו, ששלחתי טלגרמה על בואו ומטרת ביקורו, ואשלח תלגרמה שניה, כשיחזור לארצות-הברית, עתוני אינו מעוניין בידיעות יום-יום על מעשיו. והתוצאות - הוציא עלי לעז, שפעלתי נגד הישוב העברי.
ג. במלחמת העצמאות קיבלתי טלגרמה מידידי, עורך העתון היומי "אל-אהרם" מקהיר, בו הוא מידיעני, שהקורספונדנט שלהם בניו-יורק נפטר, ועד שיגיע אחר במקומו, היא מבקשני לשלוח לו טלגרמות מהחדשות השונות בארצות הברית ובאו"מ.
לוי ניגש לארון התעודות והביא לפנינו תיק. העתקות מטלגרמות המאושרות בחותמת הדואר בניויורק, ואמר לנו! בבקשה, קראו ותווכחו, אם מצויות בהן ידיעות נגד הישוב העברי... כל הטלגרמות היו כלליות, על ענינים עולמיים, ורק טלגרמה אחת מסרה את החלטת האו"מ על הקמת מדינת ישראל... והרי דוגמה כיצד מכינים אצלנו "תיקים" נגד... במקום לנצל בעלי כשרונות וקשרים בעולם הגדול. והכל בגלל כרטיס מפלגה - שאין לאנשים כמו לוי. ואולי, הפחד מכוח כזה, שמא יתפוס מקומו של איזה בטלן שתפס לו תפקיד שאינו ראוי לו...
הצעתי לשלהבת לא להודיע לע"ע לירושלים את תוצאות חקירתו, ושימשיך להיות בקשרים עם לוי . וכך היה. לוי מסר לשלהבת יום-יום ידיעות חשובות. סידר לו פגישות עם עתונאים חשובים