"רק כך". לימים עתיד היה סמל זה להיות סמלו של הארגון הצבאי הלאומי.
במקביל לבטאון הקימה את מועדון "ירדן" שנהפך אף הוא מרכז לרבים מיהודי ורשה. חלקם בא שמה כיוון שדבק גם בהם הרעיון הלאומי. אחרים - מטעמי חיקוי וסנוביזם. אך כך או אחרת הלך החוג היהודי הלאומי בורשה והתרחב, כשהוא רוכש לו אוהדים גם בקרב עסקנים, מדינאים וקציני צבא פולניים. בשנים אלה של ערב מלחמת העולם השניה, שנות מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, היו שליחי הארגון באי ביתה ויחד עם בעלה חדרו לחוגים מקומיים שהיה בידיהם לעזור ל"מטורפים" מארץ-ישראל. בעזרתם נפתחו מחנות אימונים לחניכים והחשוב מכל: נרכש נשק בשביל הארגון וחבריו בארץ. וככל שהתפתחה גם העליה הבלתי-לגלית, כך רבתה הפעולה.
בשלהי אוגוסט 1939 נסעה לז'נבה, בה התקיים אותו זמן הקונגרס הציוני. משלחת הארגון, שהיתה הברה בה, ניסתה לעשות נפשות לרעיונותיו והפיצה אותם גם בקרב חבר הלאומים. חיברה תזכירים לצירי החבר ודבר רעיון התחיה הלאומי מצא את ביטויו במסיבת עתונאים בינלאומית בארמון האומות.
חזרה לוורשה באחת הרכבות האחרונות של העידן ההוא. שעות ספורות לאחר מכן היו קלגסי הגרמנים מעבר לגבול הפולני. את בעלה, כבר לא מצאה בבית ולא ראתה עוד לעולם. כקצין מילואים בצבא הפולני היה בין ראשוני המגוייסים. מאוחר יותר נפל בשבי הרוסים ומצא את מותו עם אלפי קצינים פולניים אחרים ביער קאטין, לא רחוק מסמולנסק.
את ימי המלחמה הראשונים עשתה בכפר קונסטאנצ'ין, מדרום לורשה, בוילה של חותנה, עם שני בניה וקומץ ידידים. אולם כעבור ימים אחדים, עם התקדמותם של הגרמנים, הם עברו לדירתם בורשה. כשלושה שבועות עברו עליה ועל ילדיה במרתף הבית, ששימש מקלט לכל הדיירים. בדרך נס נשאר הבית עומד על תילו בהפצצות האימים על העיר. רק השמשות המנופצות והרהיטים שמשו ממקומותיהם עקב הדף האויר, העידו כעדים אלמים על ימי האימה.
היו אלה ימים קשים. חורף קר, חלונות פרוצים, ללא הסקה. שני ילדים, אז בני 18 ו-5, בבית וכן אם וסבתה, דוד ודודה ובתם, וטיפול ושמירת המוראל במשפחת הבעל: הוריו, אחותו ובנה, דודיו ודודותיו הרבים. ואש הציונות לא כבתה - למרות הכפור.
בימי המצור מסרה לצבא הפולני המיואש מחסן נשק גדול, שבמקורו נועד להשלח לאצ"ל בארץישראל אך לא הספיקו לשלחו. אקדחים אחדים שנותרו לפליטה, הועברו על-ידיה בתוך זר פרחים והונחו על מצבה אלמונית בבית-קברות נוצרי. הגיעו אי אלו ידיעות על הבעל בשבי, על הידידים הארץישראליים שעלה בידיהם להסתנן ברגע האחרון אל מעבר לקוים הסוביטיים. עם הטלת גזירת הענידה של "מגן-דוד-כחול" על דש הבגדים, ענדה אותו בגאווה. וכאשר נערך בדירה חיפוש על-ידי שני קצינים גרמניים ופולני אחד, קיבלה את פניהם בראש זקוף.
אך למרות צוק העתים, עוד אפשר היה - בתעוזה וכסף - להשיג אשרת יציאה מן המדינה. הגיטו עוד לא היה בנמצא. קרובים ניסו להניאה מן הרעיון: "את מטורפת! נוסעת עם שני ילדים קטנים למדבר, בעוד שפה המלחמה נסתיימה!". ואמנם, עלה הדבר בידיה.
ב-12 בינואר 1940 עלתה עם שני ילדיה על הרכבת שעשתה דרכה דרך וינה לטרייסט שבאיטליה. ארבע וחצי חדשים המתינה שם לסרטיפיקאט.
ב-1 ביוני 1940, עשרה ימים לפני שנצטרפה איטליה למלחמה, הגיעה לנמל חיפה עם ידיד משפחה קרוב, ד"ר יעקב ליטמנוביץ. חבלי הקליטה בארץ לא היו קלים, אך היא ירעה להסתגל, מה גם שמלים ספורות בעברית היו שגורות על-פיה עוד מפולין.
לימים נשאה לעורך-דין חיים לובינסקי (ראה כרך י"א, עמוד 3796) אותו הכירה עוד באירופה, עת שהה שם כנציג מפקדת ה"ארגון הצבאי הלאומי".
במשך זמן-מה היתה פעילה בצה"ר ואחר-כך בתנועת "הציונים הכלליים".
ב-13 בנובמבר 1959, חדשיים ימים אחרי שנולדה נכדתה הבכורה, עמדה לצאת לארה"ב על מנת להצטרף שם לבעלה, שיצא שבועות אחדים קודם לכן בעניני עסקים. אך יום קודם לכן, ב-12 בנובמבר 1950 (י"א חשון תש"כ), נתקף לבה לפתע ונדם.
בניה: גבריאל שטרסמן (אשתו: ריטה בת ג'ק ורסנו . ילדיו: טל (1959) ונרי (1962) ; אבניאל לטר (אשתו:אסתר לבית ובר . ילדיו: אילה (1962) ואודי (1965).
ד"ר אהרן אליאסברג
נולד בפינסק (פולניה), י"א אב תרל"ט (1879).
לאביו משה חיים (סוחר, מורשה חובבי-ציון וציר הקונגרסים השני והשלישי, מצאצאי המהרש"ל ו"הנודע ביהודה").
קיבל חינוך מסורתי, בי"ס, אוניברסיטה בלייפציג והאידלברג (היה תלמידם של וונט, לאמ פרכט, ביכר קונו פישר ומכס ובר).
היה בן למשפחה נכבדה ועשירה. הכיר בנעוריו את מקורות היהדות, ובשנות-חליו הארוכות היתה לו האפשרות לקלוט את התרבות האירופית בצורותיה הנעלות ביותר. הגיע לבקיאות רבה בעולם הרוח הצרפתי, עם התעמקותו ביצירתו של היינריך היינה בא במגע קרוב לתרבות הגרמנית, ועם זה היה מושרש ביצירות הספרות הגדולות של רוח רוסיה.