א' 7 ביאנואר 1952, היה על ביהמ"ש להשיב על השאלה האם מגעיו של הנאשם עם אנשי משלחת מדעית של אחת מארצות-חוץ שפעלה בישראל כחוק וקיימה מגעים עם עשרות ומאות מדענים ואנשים אחרים - האם בחזקת "סביר" הם או לא. משהחליט על כך בשלילה, הרשיע ביהמ"ש את הנאשם, וגזר עליו חמש שנות מאסר. לאחר שהמאמצים לשחררו בערבות עד לבירור דינו בביה"ד העליון לא נשאו פרי, ליוו אותו עשרות חברי הקיבוץ למרכז המשטרה בחיפה, משם נלקח לבית-הסוהר לרמלה. נציגי הקיבוץ-הארצי, חברים וידידים מחיפה וממקומות אחרים בארץ באו אף הם להיפרד ממנו במקום התייצבו למאסר (25.1.62).
פסק-הדין הסעיר את הציבור בארץ, שמאז הורם לפחות במקצת מסך המשפט ומהות הפרשה כולה נתחוורה והלכה, רבו בו המתייצבים לצדו, ותומכיו בפרשה המשונה והקשה הזאת. במיסגרת מיגבלות ה,ס,ב-יודיצה" אף ניתן ביטוי לכך בעתונות. בראשוראשונה עמדו לצדו קיבוצו ומוסדות תנועתו. על פסק-הדין הוגש ערעור לבית-המשפט העליון. הערעור נתברר בירושלים ב-24 - 27 ביוני וב-17 ביולי 1962. הציבור בארץ ציפה בדריכות לפסקדינו של ביהמ"ש העליון.
חוק-בטחון-המדינה-תשי"ז - 1957 עורר בזמנו סערת-רוחות בכנסת ובציבור הרחב. לאישורו הסופי של החוק בכנסת (31.7.57) קדמה שורה ארוכה של דיונים רוויי-מתח, כשנוסח החוק, שנידון בוועדתחוק-ומשפט במשך חודשים רבים, עורר אף בקריאתו השניה בכנסת הסתייגויות רבות וביקורת מצדדים שונים של הבית, למן מ. בגין, מנהיג "חירו", שטען כי "לא ייתכן להטיל את כל עומס ההוכחה על הנאשם, וביחוד לנוכח העובדה שמרובים במדינה זו האנשים שבתוקף תפקידם הריפלומאטי הם בחזקת "סוכנים זרים", ועד לחה"כ חנן רובין המנוח, נציג מפ"ם, שטען, כי לא ייתכן לחוקק חוקים רק מתוך גישה להקל על התביעה את עומס ההוכחה. השינויים שהוצעו בנוסח החלק עיקר כוונתם היתה להטיל, כבכל משפט, את עומס ההוכחה על התביעה. חלק מהתיקונים שהוצעו זכה אף לתמיכת יו"ר הוועדה שטיפלה בהכנת החוק, מ. ארגוב המנוח (נציג מפא"י), אך לא נתקבלו משום התנגדות שר-המשפטים דאז, פ. רוזן. בסכמו את הוויכוח בכנסת לא התעלם אמנם שר-המשפטים מחומרת החוק ומן הקושי (שבפניו יעמוד נאשם) - כביטויו של שר-המשפטים - "להוכיח דברים שכמעט אי אפשר להוכיח אותם", כלומר שנאשם יוכיח את אי-אשמתו, במקום שהתביעה, כבכל משפט, תוכיח את אשמתו. עם זאת ביקש להרגיע את המתווכחים באמרו בין השאר, כי "קשה לכמה מחברי הכנסת לסמוך על התבונה של התביעה הכללית, בסופם של דברים יש לסמוך על התבונה של השופט".ההתעניינות המיוחדת שעורר המשפט ברחבי הציבור מקורה היה בדאגה, האם יבטיח ביהמ"ש כי החוק החמור מאוד לכל הדעות ייעשה בו שימוש אך ורק להגנת בטחון המדינה ולא לכל מטרה צדדית שהיא, מסוג הדברים העלולים לעשות את המדינה למדינת--משטרה. אם-כי במשפטו, וזאת אישר פומבית גם הקטיגור - לא הובאו כל הוכחות שהנאשם מסר ממש ידיעות ל"סוכן זר", הרשיעוהו השופטים רק על סמך החוק, האומר: ,קיים אדם מגע עם סוכן זר ואין לו הסבר סביר לכך, רואים אותו כאילו (הדגשת המעתיק) מסר ידיעה סודית"; ו"מסר אדם ידיעה סודית מבלי להיות מוסמך לכך - דינו מאסר 15 שנה". כ"סוכן זר" הוגדר "כל אדם שיש יסוד סביר לחשוד, כי עסק או נשלח לעסוק מטעם מדינה זרה או למענה באיסוף ידיעות סודיות".
ב-26 בספטמבר 1962 הוציא בית-המשפט העליון בירושלים את פסק-דינו בערעור: פה-אחד בוטלה עיקר הרשעת ביהמ"ש המחוזי על "איסוף ידיעות העלולות או מכוונות להיות לתועלת האוייב"; שופט ביהמ"ש העליון א. ויתקון - בעד זיכוי מלא; נשיא ביה"ד, השופט מ. לנדוי , קבע בפסק דינו, כי לפי ניסוחו של החוק "חייב הוא להרשיע את הנאשם במסירת ידיעה סודית לפי סעיף 23(א), למרות היותו משוכנע שלמעשה לא נמסרה שום ידיעה כזאת. תוצאה זאת, שהחוק כופה אותה, אין הדעת סובלתה, ואף הדאגה לבטחון המדינה אינה יכולה להצדיק שיבוש זה של דרכי ההוכחה המקובלים בהליכים פליליים. דברים אלה אינם להלכה בלבד אלא יש להם חשיבות מעשית לגבי המקרה שלפנינו" עפ"י החלטת רוב ביה"מ הופחתה תקופת המאסר למחצית.
למרות דרישת התביעה-הכללית החליטו שופטי ביהמ"ש העליון לפרסם את פסק דינם במלואו (בהשמטת שמות של מדינה ושל אנשים בלבד), על הביקורת הקשה הכלולה בו, אם כי בלשון עדינה ומנומסת, כיאה לשופטי ביהמ"ש העליון, כלפי שופטי ביהמ"ש המחוזי (שפסק-דינם, פרט לגזרהדין, לא פורסם). רבים בישוב, שעד כה נמנעו מנקיטת עמדה בפרשה המסעירה, יכלו עתה להיווכח, כי אכן היה הוא קרבן שוא של חוק קטלני-שרירותי, אשר מי שהשלטון בידו עלול להשתמש בו מתוך שיקולים הרחוקים משיקולי בטחון המדינה. פסקהדין של ביהמ"ש העליון, על שתי גירסותיו - גירסת המיעוט של השופט ויתקון וגירסת-הרוב של השופטים מ. לנדוי וצ. ברנזון - נעשה בסיס למאבק ציבורי גובר על תיקון החוק הקטלני, למען שמירת הדמוקראטיה בישראל. כמעט כל עתוני הארץ השמיעו תביעה זו. השאלה חזרה ועלתה שלוש פעמים במליאת הכנסת, בשנים 1962, 1963 ו-1964, כאשר חזית רחבה ביותר (סיעות מפ"ם, מק"י, הליבראלים, "חירות") תובעת שינוי אותם סעיפים בחוק, המאפשרים להרשיע אדם במסירת סודות המדינה בלי להוכיח הדבר. בפעם האחרונה הוסרו