הערכים האישיים
ד"ר יהודה לייב (ליאון) פינסקר
נולד בטומאשוב שבפולין, א' בטבת תקפ"ב (25.12.1821).
לאביו שמחה הלוי פינסקר (בעל הספר "ליקוטי קדמוניות", שעשה למחברו מוניטין וזכה לכך, שההיסטוריונים מרדכי יוסט, צבי גרץ ואחרים כתבו פרקים שלמים בספר דברי-הימים שלהם על פיו. חיבר גם "מבוא לניקוד האשורי", ולאחר 20 שנה לפטירתו פורסם ספר קטן מכתב-ידו "משלי הגזרה והבניה", שהיא ספר-תרגילים לתלמידים) ולאמו מייטא. נתחנך בבית-הספר היהודי באודיסה (לשם העתיק אביו מקום-מגוריה של משפחתו), שבו שימש אביו מורה ללימודים עבריים. המשיך למודיו בגימנסיה רוסית ואחר-כך למד משפטים בליציאום האודיסאי.
בשנת תר"ב (1842) סיים בהצטיינות את חוקלמודיו והוסמך לעורך-דין, אך כיהודי נשללה ממנו הרשות לעסוק במקצועו.
למעלה משנה היה מורה לרוסית בבית-ספר יהודי בקישינוב, אולם ההוראה לא היתה לפי רוחו.
ב-1843 נתקבל באוניברסיטת מוסקבה, בפקולטה לרפואה וגמר אותה ב-1848 כדוקטור למדצינה.
נסע לגרמניה ולאוסטריה לשם השתלמות במקצועו, ובשובו לרוסיה נתמנה כרופא-אורדינאטור בבית-החולים העירוני באודיסה. לכתחילה היה מצבו דחוק. אך כעבור שנים מעטות נעשה הרופא העני לאחד מהרופאים המפורסמים והחביבים על אנשי אודיסה וריפא חולים עניים ללא הונוראריום (תשלום).
ב-1848, עת מגפת-חלירע פקדה את רוסיה, מילא תפקידו כרופא תוך סיכון חייו.
ב"מלחמת קרים" בין רוסיה לתורכיה התנדב לעבוד בבתי-חולים צבאיים וקיבל אות-כבוד מאת ממשלתו.
בבוא הימים לא מצא עוד סיפוק ברפואה בלבד והוא פונה לצרכי-צבור וגם לעבודה פובליציסטית, עם הופעת השבועון היהורי-הרוסי "ראזסביט" ("השחר") פירסם בו מאמרים, ולאחר סגירתו שימש כעורך העתון הרוסי-היהודי "ציון", בו תבע מאת ממשלת הצאר זכויות-אזרח ליהודים וכמו-כן הטיף להפצת ההשכלה בין היהודים ולקרבם לתרבות הרוסית.
היה מראשי "חברת מפיצי השכלה בישראל", בעלת נטיות מתבוללות, אשר עסקה, בין היתר, בייסוד בתי-ספר עממיים ברוסית לילדי ישראל.
לאחר סגירת "ציון" השתתף בעתון "דיען ("היום") באודיסה, אך גם הוא נסגר על-ידי השלטונות, באשר דרש לתבוע לדין את האשמים בפוגרום האודיסאי, בימי חג-הפסח, תרל"א (1871).
הפרעות באודיסה הביאוהו לידי ההכרה, שההתבוללות ורכישת תרבות רוסית אין ביכולתן לפתור את שאלת היהודים ויש לחפש מוצא לה במישור אחר. וכאשר חזרו הפוגרומים במשנה-שאת בשנת 1881, בדרום רוסיה ("סערות הנגב"), נזדעזע עד היסוד ושינה את הלך-מחשבתו על עמו ועתידו.
הוא, בן הששים, בא לידי המסקנה, כי רחוקה התקווה להטבת מצב העם היהודי בנכר, אלא בארץ מיוחדת משלו. הלך לווינה, לפאריס, ללונדון והתדפק על שערי-יהודים ידועי-שם ובעלי-השפעה, בהביאו להם תכניתו על הקמת ארץ לעם ישראל, אך לשווא דבריו נפלו על אזנים אטומות.