(שלשה חלקים מלווים ציורים, מעשה-ידיו של המחבר), "תנ"ך לבני הנעורים", "הדקדוק", "שימוש הלשון" ועוד.
מבחר שיריו, סיפוריו ומחזותיו לילדים, בהוצאתם המחודשת, שכונסו והובאו לדפוס בידי שלמה אבן שושן , הופיעו בכמה כרכים על-ידי הקיבוץ המאוחד.
שיריו, נעימי-הצליל ומלאים חן ורוך סנטימנטאלי, הושרו בפי בני-הנוער ואף חוברו להם מנגינות, כגון: "יפים הלילות בכנען", "רחל עמדה על העין", "הידד, הידד גינה קטנה" וכיוצא באלה.
מילדותו גילה חיבה ליצירה דראמאטית ולאמנות התיאטרון. חיבר מחזות בעברית וביידיש והוצגו על כמות יהודיות שונות. הפואימה במערכה אחת "עם דמדומי הערב" (נדפסה ב"השלח", תרס"ח) הוצגה על-ידי הסטודיה העברית (נחשבת ללהקה הדראמאטית העברית הראשונה), שקצנלסון הקים ליד "הזמיר" בלוז', יחד עם אברהם לוינסון (ראה ערכו בכרך ג'). אף יסד תיאטרון עברי ממש, שהעלה על הבמה ממחזותיהם של פרץ הירשביין, שלום עליכם, י. ל. פרץ וגם מחזיונותיו משלו. ריכז סביבו כמה שחקנים מעולים והכינם להצגה את מחזהו של קארל גוצקוב "אוריאל אקוסטה" ויצא אתם לסיבוב על פני ערי רוסיה - וזכה להצלחה רבה. החלק הראשון "החמה, החמה!" מתוך הדראמה שלו בשלשה פרקים "אנו חיים ומתים", הוצג בנשףבראשית של "הבימה" במוסקבה (1918).
ממחזותיו החשובים יש לציין: "קריקאטורות'', "אברהם ברג", "בחורים", "המעגל", "הנביא", "הדראמה התנ"כית", "אמנון", "תרשיש" ועוד.
העריץ את היינריך היינה , המשורר הגרמניהיהודי הנודע (התנצר) והושפע מרוח יצירתו הפיוטית והפרוזאית, ורישומיה ניכרים בפואמה של קצנלסון "בגבולות ליטא". תירגם הרבה משירי היינה וביניהם "דאס בוך דער לידער" ("ספר השירים"), בצירוף מבוא מאת המתרגם (הוצאת א. י. שטיבל, ווארשה, תרפ"ד).
הישגיו בולטים גם בספרות היידית: הנה אחדים מכתביו ביידיש: "די זון פערגעהט אין פלאמען", "געזאנג און שפיל", דאס ווייטע לעבן", "דער דעקאדענט", "פאטימא", אוגזערע גאענטע באקאנטע" ועוד.
בשנים 1925 ו-1934 ביקר בארץ ישראל והתרשם ממנה עמוקות. בחוזרו לפולין התכונן לעליה, אך בינתיים פרצה המלחמה. הסרטיפיקאט בשבילו איחר לבוא ובינתיים נסגרו הגבולות - ורבה מרירותו ועקת-נפשו.
עם כיבוש לודז' ע"י הנאצים (ספטמבר, 1939) נמלט לקראקוב, ומכאן לווארשה. בגיטו ווארשה התמסר, כידיד התנועה החלוצית, לפעולה תרבותית וחינוכית ב"החלוץ" ו"דרור". היה מורה בבית-הספר המחתרתי. הירצה בסמינריונים חשאיים, ניהל להקה דראמאטית והירבה לכתב.
להלן מיצירותיו בגיטו ביידיש ובעברית (לא לפי סדר כרונולוגי): הפואימה "יזכור", "דאס ליד וועגן שלמה זשעליכאווסקי", "דאס ליד וועגן ראדזינער", "וויי דיר", "דער ייד האט געלאכט", "דער באל'', "ארויס איז געגאגגען א ייד אויף דער גאס", "ווען רער טייוול איז גערעכט", "לידער פון קעלט", "לידער פון הונגער", "לאבאן ויצחק', "נתתי נקמתי באדום", "שפוך חמתך", שני מחזות על רקע תנכ"י: "איוב" ו"על נהרות בבל", מחזות קטנים על נושאים תנכיי"ם: "עמוס", "יעקב ועשו", "אמנון ותמר", שני חזיונות לילדים: "מיך ציט אין גאס" ו"שלש מתנות", האלאגיה "דער טאג פון מיין גרויסן אומגליק", הערכות על מנדלי מוכר ספרים, ח. נ. ביאליק ; תרגומים ליידיש מהתנ"ך ועוד.
ביולי, 1942, הוחמר מצבם של יהודי ווארשה, שהשמדתם הסופית הלכה וקרבה. בידי קצנלסון ובנו בכורו, צבי, עלה להשיג עבודה בבית-המלאכה של שולץ. משפחותיהם של פועלי ה"שופ" הזה צוו לעקור ל"גיטו הקטן", המובדל מהגיטו הכללי עלידי חומה. ב-14 באבגוסט הוקף ה"גיטו הקטן" ע"י אנשי ס. ס. וכל היהודים הובלו למחנה-ההשמדה בטרנלינקה. עם המגורשים גם אשתו, חנה , ושני בניהם: בנימין בן ה-11 ובן-ציון בן ה-12.
ב-18 בינואר, 1943, החלה השמדת אחרוני היהודים שבגיטו, אך הפעם הם גילו התנגדות מזויינת. הוא השתתף בהתגוננות בפלוגת הקרב של "דרור". הגרמנים, שלא פיללו להתנגדות קרבנותיהם, הופתעו ונסוגו, בהשאירם כמה חללים. הם חידשו את השמדת היהודים כעבור שלשה חדשים, בערב פסח תש"ג (19.4.43), והפעם בתכלית השלימות. הגיטו נהרס לכיל ועלה בלהבות-אש, רק מעטים ניצלו מהתופת.
הוא ובנו צבי הועברו על-ידי הלוחמים לרובע הארי, שם התחבאו בבונקר במאי 1943, הם יצאו מפולין כאזרחים של דרום-אמריקה (הונדוראס) והגיעו למחנה-ריכוז של נתיני-חוץ בוויטאל, בצרפת הדרומית. במחנה זה ישב כאחד עשר חדשים. כאן רשם את רשימותיו בעברית, ביומן "פנקס וויטאל" וחיבר את הפואימה חדורת שאגה ואימים: "דאס ליד פון אויסגעהארגעטן יידישן פאלק" ("השיר על העם היהודי שנהרג ") ב-15 פרקים. פואימה זו היא כתב-אשמה איום על הרוצחים ומסייעיהם וקינה נוקבת על מיליוני אחינו ואחיותנו, שהושמדו בידי הנאצים הטמאים. באמצע כתיבת יצירה זו, בהגיעו לפרק העשירי, הופיעה במחנה וויטאל ועדת בקורת מברלין לשם בדיקת התעודות, שנלקחו מבעליהן. היה זה אות מבשר רעות.
המשיך בכתיבת מגילת-"איכה" שלו, שסיימה ב-18 בינואר, 1944. מתוך חרדה, ששירתו לא תלך לאיבוד ותישמר לעולם, הטמין את כתב-היד באדמה בתוך שלשה בקבוקים, ורשם למען לדעת את מקוםהמחבוא: "שם מתחת לשרשים מפותלים של עץ זקן, אצל היציאה ימינה, ליד העמוד הששי, אשר יש בו סדק באמצעיתו". חדשים רבים היו מונחים