של עבודת-ההווה, שנתקבלה בועידת ציוני אוסטריה בקראקוב (1906), בה השתתף והיה מבין המרצים על המדיניות היהודית הארצית.
ב-1907 ביקר בארץ ישראל, חקר את אפשרויותיה ההתיישבותיות. אותה שנה השתתף בקונגרס הציוני בהאג (הולנד) וקרא את ההרצאה על ארץ ישראל. בשם "הקומיסיה הפלשתינאית", שנבחרה לימי הקונגרס, הציע שורת ההצעות למען הגברת העבודה המעשית בא"י.
נבחר כחבר הועד הפועל הציוני וחבר הדירקטוריון של הקרן הקימת לישראל. בשגים 1910-12 ערך את הירחון החשוב בגרמנית "פלשתינה", ששימש במה לבעיות ארץ ישראל, לחקר הארץ ולבנינה. בגלל חוסר אמצעים הוכרח להפסיק את הוצאת העתון, בהטיחו דברים קשים בהנהלת התנועה הציונית על חוסר תמיכה רוחנית וחומרית לצורך קיום כתב-עת כה חשוב, בעוד שחברות נוצריות בגרמניה ובאנגליה מפרסמות ספרות על ארץ-הקודש. סגירת העתון לא נתנה לו מנוחה ותמיד חשב על חידושו. הדבר עלה בידיו ובשגת 1927 חידשהו וקיימו בעמלו ובממונו עד סיפוחה של אוסטריה לגרמניה הנאצית ב-1938.
עתון זה הצטיין ברמתו הגבוהה וריכז סביבו את טובי החוקרים היהודים בשאלות א"י.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה עמד בראש המועצה הלאומית של היהודים באוסטריה והיה ממייסדי הסמינריון (השיעורים הפדגוגיים בווינה) שבו הרצה על התנועה הציונית, והרצאותיו שימשו לו לאחר-מכן חומר לספרו הידוע: "התנועה הציונית" (בגרמנית).
ביזמתו נוסדה בווינה הגימנסיה הריאלית היהודית על שם הרב פרופסור צבי חיות (ראה ערכו בכרך 15), שנחשבה כמוסד חשוב כל שנות קיומו.
ביולי, 1920, השתתף בועידה הציונית הראשונה לאחר מלחמת העולם הראשונה, שנערכה בלונדון, בה פנה ד"ר ווייצמן בקול אזעקה אל האומה: "העם היהודי, איכה?" ביהם הכין לועידה זו יחד עם נחמיה דה-לימה , מציוני הולנד הידועים, את קוי הפעולה העיקריים למדינות האגרארית של ההסתדרות הציונית.
רצה לראות את כל הפלגים בתנועה הציוגית שותפים בבנין הארץ ונפשו סלדה מההתרוצצות המפלגתית בציונות ובא"י. מכיוון, שהתרחק מכל פעלתנות ציונית מפלגתית ובגלל חיכוכים, אשר נתגלעו בינו ולבין בעלי-השם הציוניים באוסטריה - הוצא מכל ההשפעה בתנועה הציונית, לא נבחר עוד כציר לקונגרסים לאחר המלחמה הקודמת ולא שאלו לדעתו, בהתמסרו אך ורק לעניני הקרן הקימת לישראל ולספרות.
הוקיר את תנועת העבודה הציונית ומפעליה בארץ, בראותו בה את מגשים הרעיון הציוני להלכה ולמעשה. מבחינה רעיונית היה מקורב למפלגת "הפועל הצעיר", והוא חשב את עצמו בתוך ה"סוציאליסטים במובן האציל ביותר של המילה''. הכיר גם בחשיבות ההתישבות הלאומית של ההון הפרטי. קרא את התנועה הציונית לקשירת יחסיגומלין עם הערבים בארץ, בגלל המוסר העברי ולמען טובת התישבותנו, שתיעשה בדרכי שלום.
אם-כי חלק על תורתו של אחד-העם בדבר ה"מרכז הרוחני" בארץ ישראל ושלל את בקורתו השלילית על המצב בארץ ישראל לאחר שובו ממסעו בארץ (סתיו, 1911), ניסה להצדיק את אחד-העם , בכותבו במאמרו "אחד העם על ארץ ישראל", בין היתר: "אין לציונות המדינית להתנגד להשקפתו המקיפה והמעמיקה של אחד-העם ולראות אותה כמטיפה לספקנות ויאוש. הנסיון הוכיח לנו, כי תורתו לא ריפתה מעולם את ידיו של שום ציוני כפעולתו. אדרבא, דווקא היא (משנתו של אחה"ע) עוררה מרץ ציוני רב, העמיקה את המחשבה הלאומית והלהיבה את רוחם של החלוצים הבונים בא"י את המרכז חישובי והרוחני. ---דבריו מועטים בלתי נכונים, שהשמיע אחד העם , אינם מספיקים, כדי לזלזל בכלל בהשקפותיו של סופר בעל רמה כמוהו. כאשר מתח אחד העם ביקורת חריפה ביותר על מעשי חובבי-ציון, התקיפוהו גם אז וראו אותו כמפריע את השלום במחנה, אך העתיד הוכיח, כי הוא צדק בכל משפטיו..." היה סופר ציוני. את יצירתו הספרותית פתח בחוברת: "העבודה הציונית בארץ ישראל". ספרו החשוב על הקרן הקימת לישראל, שיצא ב-1910 (הופיע בכמה מהדורות ובלשונות אחדות), זכה גם במהדורה מחודשת ומעודכנת על ידי אדולף פולאק (הוצאת הלשכה הראשית של הקהק"ל בירושלים, 1939). חיבר חוברת על קרן-היסוד ומעשיה בארץ. ערך והוציא עתונים וקונטרסים שונים.
גולת-הכותרת ביצירתו הוא ספרו רב-הממדים ועתיר-התוכן "תולדות התנועה הציונית", שנכתב בבקיאות רבה, מתוך דיוק הפרטים והתמצאות בכל הקשת האידיאולוגית של התנועה הציונית. הספר יצא לראשונה בכרך אחד, אולם המחבר הרחיב אחר-כך את היריעה ופירסמו בשני כרכים גדולים ובגרמנית, למעלה מאלף וארבע מאות עמודים). מכרכו השלישי הספיק לכתב מחצית הספר ולמטרה זו ביקר בארץ ישראל, בשנת 1938 (ביקר בארץ לפגי כן פעמים רבות) ואסף חומר ארכיוני, אך עבודתו הופסקה באמצע בשל השתלטות הנאצים על ווינה.
במותו אבד החומר של הכרך השלישי ולפי סברתו של ד"ר אברהם גרנות (גרנובנובסקי , ראה כרך א', ד' י"ב) נשאר כתב-היד שמור בווינה.
ביקש להשתקע בארץ ואף שקד על לימוד השפה העברית והתקדם בידיעותיו העבריות, אולם תקוותו נתבדתה. עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה נאסר ונחקר בידי הגסטאפו. החוקר הנאצי, שהיה כנראה, בקיא בתנועה הציונית, הסתייע בספרו של