נשא חן בעיניו, נתן לו מכתב-המלצה למכריו, שישיגו בשבילו שעורים לעברית. תודות להשתדלות זו קיבל שעורים פרטיים ללימוד "עברית בעברית" ב-1918, בתהפוכות הימים, בתמורות המשטרים ומלחמת האזרחים ברוסיה, כאשר דניקין (ראש היחידות הצבאיות של "הלבנים" אנטי-בולשביסטיות) כבש את אודיסה, עקר בדרכים-לא-דרכים ובסכנת-נפשות לקרים. בעזרת בן-דודו, ראובן שנקר (ממנהלי בנק הפועלים בת"א. ראה בכרך זה), מעסקני "צעירי ציון" ביבפטוריה ובסימפרופול, סודר בהוראה לשפה העברית, בשעורים פרטיים ובשעורי-ערב למבוגרים.
בקרים הצטרף לפראקציה הציונית-העממית "צעירי-ציון", ל"מכבי" ול"החלוץ", שיסד יוסף טרומפלדור (ראה כרך רביעי) וטרח בהקמת ריכוזי חלוצים בקרים והכנת בסיס להכשרה ולעליה לא"י.
באוגוסט 1920 עלה לארץ עם קבוצת חלוצים מקרים ורובם, הוא ביניהם, נשלחו לעבודה בכביש טבריה-צמח.
בי"א באלול תר"פ (1920), במלאת מחצית השנה לנפילתו של טרומפלדור בתל-חי (י"א באדר תר"פ) יסדה קבוצת החלוצים מקרים את "גדוד העבודה עלשם יוסף טרומפלדור" כקיבוץ ארצי ראשון של החלוצים בא"י לשם כיבוש עבודה, להגנה ולהתישבות על יסודות שתפניים ("קומוניים") מלאים.
חברי "גדוד העבודה", שעבדו בכביש טבריהצמח, והוא אתם, התארגנו בגוף מיוחד ועברו ממחנה הפועלים ליד חמי-טבריה למחנה שעל-יד בית-הקברות בטבריה וקיבלו שם עבודה במחצבה.
עם התרחבות הגדוד עבר המחנה למגדל.
נשלח מטעם הגדוד עם חיילים משוחררים מהגדודים העבריים, ששירתו בצבא הבריטי, במלחמת העולם הראשונה, לעבודה במחצבות בין תול-כרם ושכם.
ב-1921 עבר עם קבוצת חלוצים לסלילת פסיהרכבת פתח תקוה-ראש העין.
לאחר מאורעות-הדמים בשנת תרפ"א (1921), בהם התפרעו גם הפועלים המצריים (הקרויים "ג'יפים") במחנה הצבאי הבריטי בסרפנד, עלה בידי ד"ר מונטגיו דוד אידר ודב הוז (ראה ערכיהם בכרך השלישי) ואחרים מראשי הישוב בארץ, להשיג עבודה ליהודים במחנה לעיל, במקום המצרים. נחוצים היו לכך ארבע מאות איש ומטעם "גדוד העבודה" התנדבו לתפקיד זה כשבעים איש - והוא בתוכם.
בהיווצר הקיבוץ "עין חרוד" נשלח לעבוד שם במכונאות.
כעבור זמן-מה נוסדה "תלפיות" ליד ירושלים פלוגת מכונאים, והועבר לשם. (תצלומים מתקופת "גדוד העבודה", בהם הוא נראה, פורסמו בספר "פעמי הגאולה", כרך ב' מאת אריה צנציפר-רפאלי. שערכו מופיע בכרך זה).
ב-1923 יצא את הגדוד ועבד במחצבות קסטל שבירושלים ובחיצוב הבורות לבית-ההבראה במוצא.
ב-1923 נשא לאשה את שרה בת יצחק זק (ילידת ליטא, פעילה בארגון אמהות עובדות ובמוסדות-סעד שונים).
עבר לכפר מל"ל (על שם הסופר מתקופת ההשכלה, משה לייב ליליינבלום ) שבשרון ועבד שם כמכונאי.
ב-1925, שנה לאחר ייסוד המושבה מגדיאל (כיום: הוד-השרון), התישב שם, סודר במפעלהמים "המרווה" ועובד בו עד היום.
חבר ההסתדרות העובדים מיומה הראשון להיווסדה (1920).
בר-אוריין, ספוג גירסא דיינקותא, בן-בית בכפרות העברית על דורותיה.
במגדיאל נתן ידו לעבודה צבורית. חבר בצוותהשופטים ליד ועד המושבה ומועצת פועלי מגדיאל, חבר ועד-ההורים, חבר ועדת השמות ליד המועצה המקומית ועוד.
חבר ה"הגנה" ומפעיליה במגדיאל, שסבלה רבות משכניה הערבים ולא מעטים ממתישביה ושומריה נפלו חלל על מזבח המולדת. השתתף בהגנת פתח-תקוה (1921) ובעיר העתיקה בירושלים, עם חתימת המנדט הבריטי (1922).
צאצאיו : עליזה (גננת ) אשת אליהו זיו, אריאל (מהנדס, אשתו: לאה בת אליהו יליניק, מורה), דב (מורה למלאכה. אשתו סוניה בת שמשון ריטמייסטר מורה).
נכדיו: נטע, אורלי, נועם , עדו.
(מ. ה.)
דב (בעריש) טיקולסקי
נולד במינסק-מאזוביצק (ליד ווארשה בפולין) בשנת תרס"ז (1907).
לאביו יחיאל משה (הוסמך לרב, אך לא רצה לקבל משרה של מורה-הוראה ולעשות תורתו