למד ב"חדר" ובגימנסיה הפולנית בסוסנוביץ (זגלמביה).
בנעוריו השתייך להסתדרות הצופים "השומר", שקמה עוד "בימי המשטר הצארי (1913), לאגודות "עבריה" ו"הכח", היה ממייסדי "החלוץ" בבנדין, מההסתדרויות הראשונות בפולין.
באוקטובר 1918 עלה לארץ עם ששת החלוצים הראשונים של העליה השלישית, שהבריחו גבולות, כאשר פולין ורוסיה היו עוד אחוזות להבות-אש בשלהי מלחמת העולם הראשונה. בהגיעם בטלטולים רבים ובסיכון-נפשות לאודיסה פנו למ. מ. אוסישקין (ראה בכרך ה'), שישיג למענם רשיון להפלגה באניה לקונסטאנטינופול, אולם נבצר ממנו לעזור להם, הואיל ואין השעה כשרה לעליה ושידלם לחזור הביתה. לעומת זאת קיבלם בחמימות משוררנו ח. נ. ביאליק (ראה בכרך ט'), שעודדם ותמך ברעיונם להמשיך בדרכם לארץ.
קורות העליה הזאת מסופרות בשתי רשימות ב"פנקס בנדין", המוקדש לקהילת בנדין, כי איננה עוד, שנכתבו על-ידו ובידי חברו לעליה, ישראל אופנהיים (ראה בכרך ט"ו).
ב-12 בדצמבר 1918 הגיעו ליפו באנית-משא, בה פרצו מחלות, בגלל המצב הסניטארי הירוד. באניה חלה בטיפוס-הבטן, ובבואו לארץ מיד הובל לביתהחולים "הדסה" ושכב שם למעלה מחודש ימים.
ששת החלוצים האלה נתקבלו בשמחה ובחיבה על-ידי הישוב הקטן דאז. העתונות ציינה אותם כסנונית ראשונה, המבשרת עליה גדולה, שארצנו המדולדלת וההרוסה, בעטייה של המלחמה, כה מצפה לה.
בקובץ" הארץ והעבודה" (שבט תרע"ט - 1919), בהוצאת מפלגת "הפועל הצעיר", אנו קוראים במאמר בשם "ששה ראשונים": "...בחוף ים יפו שוב תנועה וחיים. ספינת-קיטור עוגנת מעבר לסלעים ודגל כחול-לבן מנפנף על תורנה. מן הספינה יורדים יהודים. - - - בין השבים פנים חדשות. צעירים, ילדים כמעט, שחותם ארץ-הולדתם הרחוקה עדיין טבוע על פניהם ועל בגדיהם. מבנדין באו. כאשר שמעו, שבארץ ישראל כבר הכל התכונן על מכונו, אמרו בלבם: "האם אנחנו ברגע כזה פה, בבנדין, בין שיני-הטרף של עם פולין? - הבה ונעלה !" והם עלו,..." המאמר מסתיים בדברים אלה: זהו רק תמצית הסיפור הארוך והמפליא הזה.
עבד שנה בדגניה א'. היה ממארגני קבוצת מגדל על-יד חוות מגדל, שהתפרקה מחמת התנאים הקשים והקרחת הכרונית, שבה חלו רוב חבריה.
בגלל בריאותו הרופפת נאלץ לחזור לפולין.
ב-1925 נשא לאשה את דבורה (דורקה ) בת אברהם המפל וגיטל'ה בת איצעק פרידלר (ראה ערכם בכרך ט"ו), אבסולוונטית הגימנסיה וסטודנטית באולפן האוניברסיטאי ("וושעכניצא") בווארשה, מראשונות החברות של ההסתדרות "השומר הצעיר" ומדריכותיה, מהפעילות באירגון נשים הציוניות "וויצו". בשנות השלשים ביקרה עם ילדתה רותי אצל הוריה בתל-אביב וכעבור כמה חדשים חזרה לפולין, מתוך תקווה, שבבוא היום תעתיק את ביתה מאדמת הנכר ותעלה עם בני-ביתה לציון, אך המלחמה שמה קץ לחלומותיה וניספתה עם שני ילדיה באושוויץ.
עסק במסחר סיטונאי, בענף המזון.
במלחמה גורש מגיסו בגדין לאושוויץ (1943) ומשם נשלח למחנה-הריכוז הראשי בגרמניה זאקסאנהוזן - אוראניאנבורג ועבד בבית-הדפוס הנאצי הסודי. בהתקרב הרוסים לברלין הועבר בית-הדפוס, על עובדיו היהודים, למאטהאוזן ומשם לרידל-ציפף באוסטריה.
ב-3 במאי 1945 גורש עם העובדים של בית-הדפוס למחנה ההשמדה בעבענזע, ורק בדרך נס, ממש ברגע האחרון, ניצל עם כניסת האמריקאים למחנה.
אירגן קבוצת שרידים לעליה לארץ. ביוני 1945 עבר עם קבוצה זו לאיטליה, שם נפגשו עם ראשוני הבריגאדה היהודית.
באיטליה עבד ב"אונר"רא" (מוסד לסיוע ולקימום מטעם האומות המאוחדות).
באבגוסט 1946 עלה לארץ בעליה בלתי חוקית, באניה "פלמח", שנתפסה על-ידי הבריטים ומעפיליה גורשו לקפריסין.
בתחילת 1947 הועבר למחנה העצורים בעתלית ובחודש מאי שוחרר.
נשא לאשה את חנה (הנקה) בת שעיה-לייב ווינר (ילידת לודמיר שבווהלין. בעלה הקודם נחום אולייניק , רוקח במקצועו, ובנה יצחק ניספו בשואה. עובדת כעת כרוקחת בקופת-חולים של ההסתדרות העובדים). הקימו משפחה מחדש ושמחים בחלקם. ביתם הנאה פתוח לידידיהם הרבים מפולין ומדרכיהם האבלות בשנות המלחמה.
עבד במשרד מסחר ותעשיה בתל-אביב ו"במלב"ן". כיום - במרכז "משען" של ההסתדרות.
צאצאיו מנשואיו הראשונים: רותי ויואכים (ניספו), מהזיווג השני: זהבה (בוגרת גימנסיה ופעילה בתנועת הנוער העובד).
(מ. ה.)
ישראל קרני (קרוטיינסקי)
נולד בעיירה פישצ'אן אשר באוקראינה, ט"ו בשבט תרס"ב (1902).
לאביו יעקב בן דוד (משכיל, גידלהו ברוח לאומית ולימדהו את השפה העברית, בה שלט עוד בגולה והנחילה בחוגי הנוער.
בעודנו בגיל רך נתייתם מאמו.
למד ב"חדר" ובבית-ספר למסחר.