בשחר ילדותו הצטרף לתנועה הציונית והיה מפעיליה בעיירתו.
לאחר המהפכה הבולשביסטית, כאשר כל פעולה ציונית נאסרה ברוסיה, התארגנו בני-הנעורים בעיירתו - והוא בתוכם - וניהלו עבודה ציונית בסתר. קיימו פעולות הסברה ציוניות ותרבותיות, למדו עברית ואף יסדו חוג דראסטי וערכו הצגות, שהכנסותיהן היו קודש לארץ ישראל.
ב-1922 הבריח את הגבול הרוסי, כמובן מתוך סיכון נפשות, בכדי להגיע לאחת הארצות החפשיות, ומשם - לארץ משאת-נפשו, לציון.
בליל-כפור חצה את פני הנהר דניסטר הקפוא, שהיה אז הגבול בין רומניה (בסארביה) ואוקראינה, והצליח להגיע בטלטולי-דרך לעיר-הבירה של בסארביה, קישינב , הנודעת מהטבח והפוגרום ביהודים, בחג הפסח תרס"ג-1903, (כתגובה על הפרעות בקישינב הביע ח. נ. ביאליק רגשי זוועה, זעם והתמרמרות לאומית בשירתו הנפלאה "משא נמירוב" - כך נקרא מטעמי הצנזורה, אך שמה האמיתי הוא "בעיר ההריגה - שהיא תוכחה כבדה לעם ישראל, הנכנע לפורעים).
בקישינב חי על ניירות מזוייפים עד שקיבל היתר-עליה לארץ ישראל.
בבואו לארץ (1924) עבד כפועל בענפי-כיבוש שונים: בכבישים, בייבוש ביצות, במפעלי המלח בעתלית, במחצבות אבן וסיד, בנמל ועוד.
ידע סבל לא-מעט, עד שבא אל המנוחה ואל הנחלה.
בשנת 1931 נשא לאשה את חינה בת יצחק גרינשטיין ( ילידת פולין). השתקעו בכפר יחזקאל שבעמק יזרעאל, שם הקימו משק חקלאי, שעיבדו במשך 23 שנים, אך מסיבות בריאות עזבוהו. בשל צניעותו ובהיותו "נחבא אל הכלים" לא בלט במיוחד בחיים הצבוריים שבמושבו.
ב-1956 עבר עם משפחתו לחיפה וסודר ב"מבטחים" (קופת-תגמולים של ההסתדרות).
במאורעות-הדמים בארץ ובמלחמת השחרור מילא תפקידי בטחון אחראיים בהגנה ובשמירה. התגייס לנוטרות במשטרת הישובים והשתתף בפעולות נגד כנופיות ערביות. תמיד נכון לפעולה ולהקרבה.
צאצאיו : יצחק (עובד "דבר", אשתו שרה בת דב-בעריש ליור, ש"ערכו" מופיע בכרך זה), יואב (רב סמל ראשון בצבא הקבוע, אשתו דבורה בת יוסף מרגלית , סטודנטית), דן (סטודנט בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב).
נכדותיו: תמר, עירית. מ. ה.
חיים פדרמן
נולד בירושלים בשנת תרנ"ח (1898). לאביו יצחק פדרמן ולאמו שפרה. קיבל חינוך מסורתי וכללי.
מפעילי המכבי.
היה חבר בקבוצת חברי המכבי שלחמו במיסיון ביפו, בעיקר בהחזרת נערים יהודים שהיו ברשותם. נשא לאשה את צלה בת יעקב הרשקוביץ מנוה צדק (ילידת ת"א. נפטרה, בכ"ט טבת תשכ"ו21.1.66).
מהראשונים שהתגייס לגדוד העברי הראשון במלחמת העולם הראשונה.
אחרי הכיבוש היה מהקצבים הראשונים בתלאביב.
נפטר בתל-אביב, י"ט אדר ב' תש"ו (22.3.1946).
בנותיו: גאולה אשת צבי שק; צביה אשת רחמים קומימי.