ראובן שנקר
נולד בעיירה דיניביץ (פלך פודוליה, אוקראינה) בשנת תרנ"ו (5 באפריל 1896).
לאביו מאיר (יהודי ישר-לב, בעל מידות טובות, מוכן תמיד לעזור לזולת) ולאמו רחל בת ראובן ויסוצקי. הוריו נפטרו ברוסיה לפני המלחמה השניה. למד ב"חדר" וכאבטודידאקט רכש לו השכלה כללית וכמה שפות לועזיות.
בצעירותו עברה משפחתו לעיר-המרפא יוופאטוריה שבקרים. היהודים בקרים היו רחוקים מכל תודעה לאומית, רובם מתבוללים. היהודים, שהגיעו לקרים מאזורים אחרים ברוסיה, סייעו להחדרת הרגש הלאומי בקרב היהודי הקרימאי.
בגיל צעיר ביותר נרתם בעול הפעילות הציונית ויסד . עם חבריו ביוופאטוריה את מפלגת "צעיריציון", "החלוץ", "מכבי" ו"סקאוטינג" (צופים). עבר על פני ערי קרים, בנושאו את דבר הציונות.
כבן 18 נבחר כחבר המועצה של קהילת יוופאטוריה, בת ששת אלפים יהודים בתוך אוכלוסיה של 40 אלף תושבים.
בגיל 19 עבר לסימפרופול, עיר הבירה של קרים, והשתתף שם בועידה הציונית ובכינוס של "צעירי ציון" שנערכו בשנת 1918. היתה זאת תקופה של תוהו ובוהו ברוסיה, חילופי משטרים ומלחמת אזרחים. חצי-האי קרים נשאר תחת שלטון "הלבנים", כאשר רוב שטחה של רוסיה היה תחת שלטון "האדומים" (בולשביקים). לקרים נהרו פליטים יהודים רבים ובני-נוער ציונים, מתוך תקווה להגיע לארץ, ישראל מנמלי קרים, שהיוו פתח יחיד של רוסיה הסגורה אל רחבי-העולם.
עמד לצדם של הפליטים, דאג לצרכיהם והקים עם חבריו את הצרכניה "אחווה", שמטרתה היתה לספק להם מזון והיות מנהלה. כן יסדו את החווה החקלאית של "החלוץ".
ביוני 1920 עלה לארץ עם קבוצת החלוצים הראשונה מקרים. על עלייתו הוא מספר, בין היתר: בפברואר 1920 הגיעו אלינו הידיעות המסעירות על קרב תל-חי, על מות-הגבורים של טרומפלדור וחבריו, באמצעות החברים , שהתרכזו בקושטא. הידיעות האלה חישמלו את כולנו וקמנו כאיש אחד לעלות לארץ, על-אף-כל הקשיים, בלי פקפוקים ונגד דעת ההורים. נטשנו משרות וספסלי-לימוד, ולאחר חדשים מועטים הצלחנו להשיג דרכונים ובתחילת מאי של שנת 1920 יצאה הקבוצה הראשונה לדרך...
בבואו לארץ עבד זמן קצר בבאר-יעקב במטעי שקדים. עבר לטבריה ונמנה עם מקימי מחנההעבודה ליד חמי-טבריה, בו היו שש מאות חלוצים, שעסקו בסלילת הכבישים שבאזור טבריה-צמחטבחה, והוא ביניהם.
באחד פיצוצי הסלעים בעת סלילת הכביש נפצע קשה ושכב שלשה חדשים בבית-החולים.
בהבריאו, חזר למחנה ליד המושבה מגדל, מקום-ריכוז של עובדי הכבישים, בנושאו את הרעיון של ייסוד "גדוד-העבודה הראשון על-שם יוסף טרומפלדור ", שתכליתה: כיבוש העבודה, הגנה, התיישבות, קליטת העליה והכשרתה לעבודה גופנית, באחת - "להיות חלוץ לפני המחנה".
היה ממנסחי תקנות ה"גדוד", נעשה בו לדמות מקובלת ואהודה על כולם.
לאחר התאונה בעבודה לא היה עוד מסוגל לחזור לעבודה פיסית קשה, אם-כי זמן-מה עסק מטעם ה"גדוד" ביישור חולות בתל-אביב. בהיווסד ההסתדרות העובדים בחיפה (חנוכה תרפ"א-1920) הוחלט לאחד את שתי קופות-חולים ארציות של "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה", שפעלו עד אז לחוד. על-פי הצעתו של אברהם הרצפלד (ראה בכרך ב') הוא צורף למרכז הראשון של קופת-חולים.
ב-1923 נשא לאשה את צילה בת זאב גולדין והשתקעו בירושלים, מקום שם היה מרכז קופתחולים.
ב-1925 עבר לתל-אביב עם מרכז קופת-חולים, בו עבד 8 שנים והיה בין בוניה של הקופה ומנהלה המשקי בתנאים הקשים, בשנים הראשונות לקיומה.
ב-1925 עזב את קופת-חולים וכשנתיים אחר-כך היה מנהלו של הדפוס הקואופרטיבי "אחדות" בתלאביב. מאז החל לפעול במוסדות הכלכליים של ההסתדרות, בקואופרציה ובארגון קופות-מילווה ברחבי הארץ.
ב-1931 נתקבל לעבודה בבנק הפועלים (המוסד הכספי המרכזי של ההסתדרות, שהוקם ב-1921), בו עלה דרגה-דרגה.
ב-1936 נבחר כמנהל "קופת מילווה וחסכון" של העובדים בתל-אביב, שמטרתה היתה לסייע בידי הפועל הבודד ולעמוד לימינו, במתן הלוואות לצרכים קונסטרוקטיביים. תודות למרצו, כשרונו ויזמתו העלה