מרדכי ישעיהו אלבינגר
נולד בלודז' (פולין), ט' בשבט תרנ"א (1891).
לאביו אהרן בן מרדכי ולאמו אסתר בת ישעיהו-ניסן ניסל. (סבו, מצד אביו, מוצאו ממשפחת חסידים ורבנים, מראשוני התעשיינים בענף הטכסטיל בלודז').
למד ב"חדר", ב"שטיבל" ובבית-המדרש. השכלה כללית רכש באופן עצמאי. סיים בית-ספר גרמני להנהלת חשבונות וקורוספונדנציה מסחרית.
בפולין עבד בהנהלת חשבונות וכמנהל ביתמסחר לעצים.
בנעוריו גילה נטייה לפעולה לאומית-עברית והיה ממייסדי מפלגת "צעירי ציון" בלודז', אגודת "חובבי שפת העבר" (מסונפת למרכז בפטרבורג), הפלוגה להפצת ספרות ועתונות עברית, "הבמה העברית" (נמנה עם שחקניה). חבר הנהלת "הזמיר" והוועדה לייסוד הגימנסיה לילדי ישראל בלודז', בהנהלתו של ד"ר מרדכי (מרקוס) זאב ברוידה (ראה ערכו בכרך י').
ב-1910 נערכה הועידה של "צעירי-ציון" מפולין ורוסיה, והיה בין מארגניה. באמצע הדיונים נאסרו הצירים על-ידי השלטונות הרוסיים, אך שוחררו לאחר המשפט ושניים, אשר הודו בארגון הועידה הבלתי-ליגאלית, נידונו למאסר.
ב-1912 גויס לחיל-הרגלים של הצבא הרוסי. בפרוץ המלחמה העולמית הראשונה נשלח לחזית גליציה והרי קארפאטים והשתתף בכיבוש המבצר הנודע בעיר פשמישל. "נפצע פעמים אחדות וקיבל אותות-הצטיינות: מדליה ו"צלב גיאורגי" (זאת היתה דרגת ההצטיינות הגבוהה ביותר בצבא הרוסי).
לאחר המהפכה הרוסית בפברואר 1917 שוחרר מהצבא עם החיילים, שנפצעו שלש פעמים במלחמה, לפי פקודת קרנסקי , ראש הממשלה. נסע לאודיסה ונתקבל לעבודה בעיריה כפקיד בכיר, באמצעות אירגון מקבלי "צלב גיאורגי". המשיך בפעילותו הציונית וכחבר המרכז של "צעירי ציון" היה ציר בועידת הציונים של גליל אודיסה. במייסדי "הבמה העברית", שהציגה מחזות עבריים ב" תיאטרון הדראמטי" באודיסה.
בפרוץ פרעות ביהודי רוסיה בעת המהפכה הבולשביסטית (אוקטובר 1917) היה כאיש צבא מאומן ממארגגי ההגנה וממייסדי פלוגות לוחמות יהודיות וממפקדיה, שצוידו בנשק וכלי-רכב והצטיינו בהדפת פורעים על משכנות-ישראל. עירית אודיסה הכירה בארגון זה ותמכה בו בסכומי כסף ניכרים. (על התקופה ההיא פירסם רשימה ב"דבר", 22.8.62).
בשלהי 1918 חזר ללודז', בדרכו לארץ ישראל. בינתיים פרצה מלחמת פולין-רוסיה והוכרח להתעכב בפולין. היה ממייסדי "החלוץ" בלודז' והשיג אצל בעל-אחוזה יהודי בכפר קלה חווה ללימוד חקלאות לחלוצים. חבר הועד הציוני העירוני בלודז' וב-1919 השתתף בועידה הארצית של ציוני פולין בווארשה. בועידת "צעירי-ציון" הארצית השניה (1919) בווארשה נבחר כחבר המרכז וגם למרכז של "החלוץ" בועידת ווארשה (1920).
היה במייסדי האגודה הספורטיבית "בר-כוכבא" בלודז ושימש כסגן יושב-ראש שלה.
ב-1920 עלה לארץ ונשלח לקבוצת "הר-כנרת", שכעבור זמן-מה פוזרו חבריה למקומות-התישבות שונים. עבר לטבריה וניהל את לשכת-העבודה וקופת-חולים.
לקראת יסוד ההסתדרות העובדים היה יושבראש ועדת-הבחירות בגליל והשתתף מטעם מפלגת "הפועל הצעיר" בועידת-היסוד של ההסתדרות (חיפה, חנוכה תרפ"א). נתמנה כנציג הועד הפועל של ההסתדרות בגליל, ניהל את מוסדותיה בטבריה: קופת-חולים, לשכת-העבודה, משרד לעבודות צבוריות, קופת-מלווה ועוד. היה נציג המרכז החקלאי בגליל. בטבריה יסד את "חדר-החולים" באחוזתבית (כיום קרית-שמואל) וגם "חדר-המתרחצים" לחברי קופת-חולים. היה חבר הנהלת אחוזת-בית. פעל בעליה בלתי-ליגאלית בכפר-גלעדי, שחדרה דרך לבנון.
ב-1921 נשא לאשה את רחל בת אברהם-אהרן ניסל (ראה ערכה בכרך הזה).
ב-1923 נשלח לירושלים ושם עבד כמזכיר מרכז קופת-חולים ומנהל הכספים שלו. חבר המזכירות של ועד פועלי ירושלים, יושב-ראש משפט החברים של ההסתדרות, חבר הנהלת בית-העם.
ב-1924 - לחיפה כחבר הנהלת מחוז קופתחולים. בחיפה היה במייסדי "הפועל" וחבר הועד של סניף "הפועל הצעיר".
ב-1925 השתקע בתל-אביב וניהל את מחלקות הכספים והספקה של קופת-חולים ועסק בתפקידים בכירים אחרים (מרפאת-שיניים, כרטיסיה מרכזית. מחלקת הבקורת- מחלקת המנגנון ועוד). ממייסדי