בחבל האמריקאי שבגרמניה), בעריכתו של ראובן רובינשטיין (כעת בישראל), בכתבי-עת "א היים". "אויף דער וואך" (שני העתונים האחרונים הופיעו בכתיב לאטיני, מחוסר אותיות עבריות), בפרסמו מאמרים, פיליטנים ופזמונים, בחתימת שמותבדויים שונים, בהם הטיף לעזיבת אדמת גרמניה עקובה מדם יהודי ולעלות לארץ-ישראל. עסק בגיוס בני-נוער בקרב הפליטים למלחמת השחרור של הישוב היהודי בארץ ישראל.
בגרמניה מצא את שני בניו "האבודים", ואחד מהם, דוד , גם הוא בין המגוייסים למלחמת השחרור. בנו השני, משה , עלה לארץ באניה בלתיליגאלית, שנתפסה וכל נוסעיה גורשו לקפריסין. בשלהי 1948 עלה לארץ, סודר בעבודה ממשלתית וממשיך בפעילותו הספרותית וכותב בעתונים "לעצטע נייעס", "יידישע צייטונג" ועוד.
חבר הועד המקומי של עובדי המדינה (משרד הפנים) בנפת רמת-גן, חבר "אקו"ם" (אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומולים בישראל), חבר אגודת הסופרים והעתונאים ביידיש בישראל.
משתתף ב"ילקוט ווהלין" וב"ספר קוסטופול".
אחד ממחזותיו "חתונה בישראל" הועלה בהצלחה על הבמה האידית בערי אנגליה.
פירסם פואמה "מיין שטעטל קוסטופול", שהופיעה בטרנסקריפציה לאטינית (מינכן, גרמניה, 1947).
על פעילותו הספרותית מדובר בספר האנגלי של "אקו"ם", בשם "מי ומי באקו"ם" (תל-אביב, 1965), כמו-כן ב"לקסיקון של הספרות האידית (כרך ב'), בהוצאת הקונגרס היהודי העולמי (ניויורק, 1958).
צאצאיי: דוד (עובד המדינה, אשתו סוניה לבית בן-ארויה), משה (פקיד בבנק "הלואה וחסכון" בתלאביב, אשתו בלה בת אפרים זיצר). נכדיו: שלמה ושי גרינשפן, שלמה בן-ישי. (מ. ה.)
יוסף ספרא
נולד בפורים, תר"ס (1900), בטולצ'ין (פלך פודיליה שבאוקראינה), הנודעת מתוך הפרעות התמידיות ביהודיה, ואותה מזכיר רושם הרשומות, נתן נטע הנובר , בספרו "יון מצולה", בו הוא מתאר את הטבח של צורר ישראל, חמלניצקי, בטולצין, במאה השבע-עשרה (גזירות ת"ח 1648).
לאביו בן-ציון (תלמיד-חכם ומשכיל, חובב שפת עבר ועסק בהוראתה, מורה לדת בבית-ספר ממשלתי רוסי, השתתף בעתון "המליץ") ולאמו חיה לבית גרינשפאן (נצר ממשפחת רבנים).
התחנך ב"חדר" והצטיין בכשרונותיו, ובהיותו נער עול-שנים ידע תנ"ך וגמרא. למד בגימנסיה בטולצין ובעיר קרץ', שם עברה משפחתו. ב-1917 נתקבל באוניברסיטה בחארקוב, בפאקולטה לכלכלה.
מקדמת-נעוריו היה חדור הכרה ציונית, והגשימה בעלותו לארץ ישראל (1920), עם חלוצי העליה השלישית. עבד בסלילת כבישים בתל-אביב, ובערבים למד עברית באופן אינטנסיבי. תוך זמן מועט רכש את השפה והשתלם בה בבית-המדרש למורים בירושלים.
היה חבר במפלגת "אחדות העבודה", בה משכוהו חבריו לפעולה מפלגתית אקטיבית, אולם מאן להרתם בעולה של עבודה ציבורית, כי לבו היה נתון לחינוך ולכתיבה.
ב-1921 נתקבל כעורך העתון
"מסחר ותעשיה",
מיסודם של אלכסנדר יבזרוב-עזר (ראה ערכו בכרכים כים ג' ו-ז') ושלמה יפה (ראה ערכו בכרכים א' ו-ד').
בשקדנות למד את השפה האנגלית ושלט בה על-בוריה עד לידי כתיבת מאמרים בבטאון "פלס טיין ביולטין" , ותירגם מאנגלית לעברית את ספרו של ד"ר אברהם גרנובסקי-גרנות (ראה ערכו בכרכים א', ה', י"ב).
בשנת 1926 נבחן בפני ועדת-הבוחנים מלונדון במקצועות הכלכלה והנהלת-החשבונות, וקיבל את התואר "רואה חשבון מוסמך" מטעם הממשלה והיה מבין ראשי-החשבונות המוסמכים הראשונים בארץ.
מטעם הסתדרות הפקידים הוזמן לנהל קורסים להנהלת חשבונות, וניהלם שנתיים ומאז קמו מנהלי חשבונות מוסמכים בארץ.
בשנת 1928 פתח בתל-אביב בית-ספר תיכוני להשכלה כללית-ריאלית ומסחרית, הקיים עד היום הזה, בשם "ספרא", בו הורה את המקצועות, שהתמחה בהם והזמין מורים מעולים ללימוד מקצועות