בשנת 1923 עלה לארץ.
בשנת 1924 נשא לאשה את חיה בת הרב מנחם גרשון מושקוביץ. קבל משרת מורה בבית הספר בטבריה (שבהנהלתו של אשר זליק ארליך, ראה כרך שני, עמוד 946). כעבור 5 שנים (חלה במחלת המהלכות-אזבארץ, בגליל) הועבר לעבוד בבי"ס בתל-אביב. כאן, מלבד העבודה בהוראה בבתי-ספר, לימד גם בשעורי ערב של ארגונים שונים ("בנות ברית", "הסתדרות הפקידים ועוד). את רוב שעות הפנאי הקדיש לכתיבה בעתונים. כתב ב"דאר היום", ב"פלשטין ביוליטין", ב"הארץ", ב"המשקיף" ועוד. אך עיקר עבודתו הספרותית היה כותב בעתוני הילדים: מאמרים, ספורים ושונות.
בשנות 1930-31 ניהל את בית הספר היהודי בעדן. אז גם מנע התפרצות של פוגרום ביהודי עדן.
התרחק בדרך כלל מעבודה צבורית. אך במשך זמן מסוים עזר (בכתיבה) ל"ועד למען ספרד" לאירגון נגד אנטישמיות וכו' (למען "הכותל המערבי").
כיום בפנסיה.
צאצאיו : יעקב גנון (עורך דין), שושנה אשת דוד אנדר (יהלומן).
ד"ר צפורה פאניה לבובה
נולדה בייקאטרינוסלאב (רוסיה) בשנת תרמ"ו (1886).
לאביה זאב (סוחר צנוע, ישר, שומר-מסורת, חובב ציון, דודנה פרופ' ד"ר חנניה שכטר מייקטא רינוסלאב. וע"י מקושרת בחיתון עם המשפחות כרפס, הרכבי קראנצפלד ועוד) ולאמה מלכה.
למדה בתיכון בקיוב ובלוזאן (שוייצריה) בפקולטה לרפואה, קיבלה תואר ד"ר לרפואה. התענינה ביחוד בכירורגיה מעשית.
כששירתה כרופאה צבאית בצבא הרוסי בדרגת קפיטן במלחמת העולם הראשונה, למדה אז גם הרבה באפידמיולוגיה שימושית ובניהול בתי-חולים.
היתה מקורבת למ. מ. אוסישקן ולד"ר שמריהו לוין (שהיה בעירה רב מטעם).
בדרכה לארץ שהתה זמן רב בקושטא (תורכיה).
עלתה לארץ בשנת 1922, זמן מה עבדה כרופאה בירושלים.
חברה במפא"י.
נדדה מישוב לישוב. עבדה כרופאה בתנאים קשים - בכפר אוריה, בו עשתה את ביקוריה על גב גמל, וב"דג'יסר (גשר), הנקודה שבה מתמזגים הירדן והירמוק, שם היתה קבוצה קטנה ב"חורבות" (בניני-חמר ערביים). קדחת, פאפאטאצ'י, נחילי זבובים ויתושים ועוני לא יתואר. כל אלה היו מנת חלקם של המתישבים והרופאים גם יחד. מנקודה זאת התחילו אז רוב רופאי קופת חולים של ההסתדרות הותיקים את דרכם, והיא היתה אחת מן הראשונות בהם.
נקודת עבודתה הבאה היתה המושב מל"ל (עיןחי) והסביבה (כפר סבא). בלי ליאות רבבה לביקורי חולים בשבילי-חול מתפתלים של המושב ולנקודות הסמוכות. שימשה כרופאה בשכם לערבים ולשומרונים ולמדה עברית וכן שלטה בעוד שפות רבות.
יום אחד מצאו את החמור, עומד על ידה כשהיא שרויה בהתעלפות - התקפה קשה של קדחת הפיל אותה, והיה צורך לאשפזה חודש ימים בבית חולים.
כארבע שנים המשיכה לעבוד בסביבה זו. רכשה לה הרבה ידידים בסגולותיה האישיות ובעבודתה המסורה.
עבדה אח"כ בכפר חסידים והסביבה (יגור). המתישבים כאן היו זקוקים לא לעזרה רפואית בלבד, אלא גם להדרכה וסעד בשאר שטחי החיים, וזאת קיבלו ממנה בשפע.
בימי מאורעות הדמים היתה פעילה מאד בשטח ההגנה.
בסוף 1935 הועברה למרפאה של קופת חולים תל-גורדוי (סניף מנדלי) בתל-אביב.
הסתגלה לעבודה במרפאה עירונית, תמיד היתה מוכנה להתיעץ וללמוד מאחרים. אך אם היתה לה דעה משלה, עמדה על דעתה בתוקף אפילו מול רופאים מפורסמים, מנהלי בתי-חולים, - ומהלך המחלה הצדיק לא-אחת את דעתה.
במקום שלא היה פיקוח נפש או בחזרה מן החולה, כתתה רגליה שעות, ומלבד שלא לנסוע בשבת.
ב"משען" הקימה מחסן בגדים וחפצים שונים לנצרכים.
בצד השקידה על היידע הרפואי היה אופייני המרץ שלה ופעלתנותה למען החולה. אף את חולים עמוסי בעיות. לא אמרה גואש ותמיד יזמה פעילות; נסעה עם החולה ממומחה למומחה, מקונסוליום לקונסוליום עד שהשיגה את המכסימום,