משה איינהורן ומפעליו בישראל", בצירוף תצלומים ממפעליו, שהקים בתל-אביב.
נדיב-לב, איש-רעים, ישר באדם, מכניס אורחים, ביתו היה פתוח לכל וביחוד לאנשי ישראל, עזר לזולת ותרם בנפש חפצה לעניני התרבות העברית. (מ. ה.)
אברהם בן-יעקב
והמשך לערך שלו שנדפס בכרך ג', עמוד 1381) מנהל בית-ספר וחניך האוניברסיטה העברית.
בשנת תש"ט פירסם ספר על "תולדות הרב עבדאללה סומך" - גדל רבני בבל בדורות האחרונים.
ביום י' באדר תשט"ז קיבל באוניברסיטה העברית את פרס נשיא המדינה על מחקרו "קהילות יהודי כורדיסתאן" (הספר הופיע בתשכ"א ע"י "מכון בן-צבי" באוניברסיטה העברית). בשנת תשכ"ו פירסם מחקר גדול על "יהודי בבל" - מסוף תקופת הגאונים עד ימינו (1960-1038), בהוצאת המכון הנ"ל.
ביום י"א בטבת תשכ"ה (16.12.1964) קיבל פרס ש"ז זאלצמאן ע"י האקדמיה ללשון העברית בישראל עבור מחקרו "היסודות העבריים בשפת הדיבור של יהודי בבל".
ספרו "תורת הקרבנות" זכה למהדורה חמישית ספרו "תורת התרומה והמעשר" הופיע במהדורה שניה. שניהם הופיעו עם הוספות ומילואים ואושרו ע"י משרד החינוך והתרבות.
נוסף לאנציקלופדיות הנזכרות בערכו, כתב ערכים גם ב"אנציקלופדיה יודאיקה" (העומדת לצאת לאור ע"י "מסדה") וערך כמה ערכים באנציקלופדיה החינוכית.
המשיך לכתוב מאמרים רבים על נושאים שונים בעתונים שגזכרו בערכו, ונוספו עליהם גם העתונים: הצופה, חרות, אומר, החינוך, בשדה-תמ"ד, ידע-עם, ילקוט המזרח התיכון (של הסוכנות היהודית), מחניים, מצפה, מחברת (בטאון חברת כי"ח בישראל), ניב המועדון, ספונות (ספר השנה של מכון בן-צבי), ידיעות רמת-גן ועוד. כתב מאמרים גם בקובצים דלהלן: קובץ ליובל השבעים וחמש של ת"ת הספרדים בירושלים (תש"י), "מנחה לדוד" - ספר היובל של הסופר אברהם אלמאליח (תשי"ט), "ספר המועדים", כרך ג על חג השבועות, בעריבת הד"ר יום טוב לוינסקי (תש"י), ספר הזכרון לכבוד הנשיא יצחק בן צבי ז"ל (פירסם בו את "יומנו של המתיישב היהודי הראשון בכלכותה - ר' שלום בן עובדיה הכהן מארם-צובא"). כתב גם בקובצים "(1750-1940) "JEWISH LEDERS" "MEN OF THE SPIRIT" שניהם הופיעו בעם ח' בחשון תשי"ב (27.10.52) נשא לאשה את נאוה בת חיים נוריאל. צאצאיו: זיוה, אורה, יאיר.
דבורה בארון (אהרנוביץ)
(ראה כרך ג', עמוד 1228) בצעירותה החלה לכתב, ובהיותה בת 16 שנה פירסמה ב"המליץ" וב"הצפירה" תנובת יגיעתה הספרותית הראשונה: "תמונות וצללים" (כללו שלש רשימות: קל וחומר", "שלא בפניו ובפניו" ו"רזא דשבת'') ו"מספורי קברן זקן" ועוד. פרי-ביכוריה הראשונים לא נראו לה ברבות השנים, פסלה אותם ולפי דרישתה המוחלטת לא כונסו בסיפוריה המקובצים.
בהתבגרה, עזבה בית-הוריה והלכה למינסק, התפרנסה בדוחק מהוראת שעורים פרטיים ושקעה בלימוד עצמי. כעבור זמן הלכה לקובנה, לווילנה ומשם לעיירה מריאמפול ולמדה בגימנסיה הרוסית, ולמחייתה עסקה ב"קונדיציה", מתן שיעורים בעברית ורוסית. כאן פעלה באגודה "דוברי עברית" והיתה למדריכת-הנוער.
המשיכה לכתב בכתבי-עת שונים ודבריה עוררו שימת-לב הקוראים והסופרים גם יחד. יוסף חיים ברנר (ראה כרך ג') כותב לה בקיץ 1906: "אחותי, זד, עתה נזדמן לי לקרוא את רשימתך "מיחוש" בעתון "הזמן" ואיני יכול להבליג על רגשותי בקרבי ולבלי לבוא לפניך ולאמור לך: קבלי תודה וברכה. - - - יודעת את לכתוב, אחותי, ואם יש עוד תחת ידך מכיוצא בזה, אנא זכי את "המעורר" (עתונו של ברנר) בו ותתברך נפשי". ובמכתב אחר אליה כותב ברנר : "יש לך משלך, יש לך סגנונך, צבעיך ונפשך העברית הנאה. עדינה היא רחמנותך הסובלת".
בבואה לארץ ישראל (תרע"א) המשיכה לפרסם סיפוריה בכתבי-עת שונים בארץ ומחוצה-לה, בהם התרפקה על העיירה הליטאית, בהם ביטאה את גורל האשה העבריה בכל רגשותיה, בששונה וביגונה, באהבתה ובשנאתה, בדאגתה של האם למשפחה, בחמלתה ובאכזבתה, בענותה של השפחה, בקפוחה ובמעמדה העלוב. בסיפוריה השכילה לתאר את המחיצות המעמדיות החריפות בעיירה היהודית, בהנציחה את טיפוס המנצל, את אביוני-אדם, עלוביהנפש 'ודכאי-הרוח, ללא הבדלי ארץ ומוצא, כי "בעוני ובמצוקה דומים הם בני-אדם בכל מקום".
כאשר הסופר אהרן אברהם קבק (ראה בכרך ו') העיר לה במכתב על השתתקותה ביצירתה הספרותית מכתביו האחרונים לרעיו בארץ, בה ביקר מאז עלייתה לארץ, הוא עונה לו: "במשך הזמן שאני יושבת ביפו הדפסתי כעשרה דברים בערך (אתה, קבק, אומר לא כלום או כמעט לא כלום), ואם בשתי השנים האחרונות אינני כותבת, או בניו-יורק בערכת הרב ד"'ר ליאו יונג.