ובספרותנו הישנה והמודרנית, הידועות לו על כל תקופותיהן ודורותיהן. מרצה ונואם, המתבל את דבריו באימרות חז"ל, במשלי-עם ובסיפורי האגדה.
(מ.ה)
דוד גלעד (שמטרלינג)
(ראה כרך ט"ו, עמוד 4680) ב-1914 (פרוץ מלחמת העולם הראשונה) עלה לארץ.
בהגיעו למולדת היה לרועה-כבשים. "מעיל-רועים על שכמי ומקל בידי - זה היה כל רכושי, אך בלב- אוצרות של דמיונות וקופת-זהב נעלה של חלומות מזהירים".
עבד בייבוש ביצות בסביבת כנרת ובעבודות חלוציות שונות. עבדו עליו לא מעט יסורי-קליטה והתערות באדמת המכורה, כי "כאן, בארץ התנ"ך, היו אמנם החיים נאצלים בחלומותיהם, אולם קשים ואכזריים במציאותם היומיומית".
בשנת 1916 הצטרף לראשוני קבוצת "דגניה" ולא נפרד ממנה במשך 41 שנה, עד יומו האחרון. עסק במטעים ובהוראת-טבע וחקלאות. בדגניה כפי שהוא מעיד על עצמו - נולד הוא מחדש, חש קרקע איתנה מתחת לרגליו וחי אותה בכל רמ"ח אבריו. "ביני ולבין האדמה נפלו כל המחיצות ואף זכיתי להיות בין מחשלי הקבוצה וחייה, בין מקימי החומר והרוח שלה. אמגם, זו זכות גדולה לי ביותר" (קטע מרשימתו ב"דבר", מיום 6.10.1950, בשם "מה היא דגניה לי", במלאות 40 להווסדה של הקבוצה).
כחבר מפלגת "הפועל הצעיר" ביקר בשנת 1929 בפולין לשם הדרכה בתנועת הנוער החלוצית "גורדוניה".
בשנת 1935 היה שליח מטעם "חבר הקבוצות" בתנועת "המכבי הצעיר" בגרמניה, בה נראו כבר אותות הפאשיזם ואבי-אבות הטומאה היה בדרך לשלטון והחל בחיסול העם היהודי על אדמת גרמניה, העקובה מדם.
חיבר איגרת לחברי "גורדוניה" (הוצאת ההנהגה העליונה של הסתדרות "גורדוניה" העולמית, לבוב, 1930), בה הוא מסביר את "שלש-עשרה המידות", המחייבות את חניכי התנועה, שלה התמסר ובשליחותה פעל בנאמנות.
איש-הרוח היה. דבק בתורת רבו ומורו, אהרן דוד גורדון (ראה כרך א', עמוד 413), יוצרה של "דת העבודה" בישראל, ממנו הושפע, יצק מים על ידיו ולו הקדיש בהערצה הרהורי-לב ומחשבה מפריעטו הענוג. באחת מרשימותיו, "עם זכרו של הזקן" הוא כותב: ערמנו יחד בשדות השעורה והחיטה, מתחת ידיו יצאו הערימות בתכלית היופי והריקנות, ידיו נשרטו לפעמים מהקוצים עד זוב דם, אך הידים הזקנות והרועדות טיפלו באלומות בתיבה, כטיפל בילדים. כך חילק את האוכל לפרדות ובחיבה כזו ליטף את הסיחה.- - - אף פעם לא דרש איזה יתרון לעצמו, פשוט וישר התהלך בינינו מבלי שנרגיש בו, שזהו גורדון...
אהב את האדם, העץ, הצמח, את האדמה, שהיא אם כל חי. הוא שר על החיים החדשים במולדת, על נפתולי האנוש, על הטבע, על הוד הארץ, על רחשי הכנרת והירדן. "הכנרת מקסימה ומי יבין לשפתה ? טבלתי את ידי הגרומה וספגתי לתוכי, לתוך דמי את כל חמדותיה. היא האהובה הנצחית, היא המופלאה מכל פלא".
בספרו "אדם בטבע" (הוצאת "גורדוניה" בארץ ישראל, בעריכת גרשון חנוך , תרצ"ט) כונסו רשימותיו הספרותיות ובשאלות ההווי והתרבות, בהן מודגשת ומובלטת מתוך השתפכות-הנפש דבקותו בטבע, באדמה. "אודך, גורלי, כי כל ימי תולדי פירנסה אותי האדמה הרחבה, מטובתה בלבד חייתי, משל זו השתקנית, היולדת מתוך חבלים את תבואתה, מברכת השמש המפרה כל חי, ממתנת הענן השופע ברכה, מידם החנונה של הגפן והתפוח, הזית והתמר. עתים ידם רחבה ונדיבה, עתים - קשה וקמוצה, אך לעולם לא מעוויתה ומשפלת" (מתוך רשימתו "ערבית").
כ-60 ספורים וציורים ממיטב יצירי-עטו לוקטו בספרו "בין ירדן וכנרת", מוקדש לדגניה (הוצאת "עם עובד", תשי"ב) ולפי דבריו: הם צצו ועלו מן האדמה החבוקה בין זרועות ירדן והכנרת, הם גמלו אט-אט במשך ימי דור בצד שבולת החיטה, אשכול הענב. ילדי-טפוחי אלה חזו איך נבט הנטע הרך של קוממיותנו והפך תוך יסורי-עמל וקרב-דמים לאילן העצמאית. מי יתן, ומנחה צנועה זו, המוגשת לפני הקורא, תאיר אף היא במידת-מה את השביל התלול והנפתל, שבו שב האדם הישראלי אל מקורו.
מאות רשימותיו, שדוק של חן שורה עליהן, נפוצות על פני עתון דבר", עלוני חבר-הקבוצות, "הפועל הצעיר" וכתבי-עת שונים.
באגרת לחברים של "איחוד הקבוצות והקבוצים" (ערב חג השבועות, תשי"ז, גליון 276/7) פורסמה רשימתו האחרונה, ספוגה המיה נוסטאלגית, שכתב אותה, בהיותו רתוק למיטת-חליו בבית-החולים, תחת הכותרת: געגועים ידעתי...", בה הוא מביע הגיגילבו וכיסופיו לארץ, בעשותו כשליחה במרחקים, על נהרות פולין ואשכנז.
קברו נכרה ליד רעו הנערץ, א. ד. גורדון, שממעינותיו ההגותיים רווה, בבית-הקברות בדגניה. גם עליו, על בית-החיים, הוא שר באחת מרשימותיו: "...גם בית-העלמין משלנו ועל אדמתנו יקר לנו מכל יקר. גם המתים ממשיכים ורוקמיט את הווייתם עמנו בחסד. הנה הן אבני המצבות הללו, הפשוטות - וכי יש דבר מקסים מזאת? וכל מצבה מספרת! כל לוח על גבי מצבה הוא דף קוסם, שיר רווי אגדות של דמעות ויסורים אהובים...