בסמוך לכך השתתף בהקמת החברה "ניופאלסטין" שד"ר ברנשטיין-כהן עמד בראשה. רכשו אז, את החלקות הראשונות באדמת בני-ברק וחילקו אותן, ללא רווח, לאישים שונים שהיה בכוונתם לעלות לארץ. בעסק זה הפסיד רוב כספו שהשקיע בחברה בשל חישובי "ספסרות הקרקע".
נסיון אחר להתנחל בישראל עשה בשנת 1933 כאשר בא האגרונום ח. פייגין, וניהל אתו משא ומתן על קניית 10 דונם קרקע (עם פרדס) בוואדי חוורת, באמצעות חברת "יכין", אך אז באו שנות מצוקה - והעיסקה לא יצאה לפועל.
את מעט ההון שהצליח להציל ולאסוף השקיע בעתון שיסד בשנת 1922 יחד עם ד"ר מיכאל לנדאו, נחום רוטמאן, ש. אורטנברג, ז. רוזנטאל ועוד, הוא העתון היידי "אונזער צייט", היתה זו חברת מניות, ובידו נמצאו חלק נכבד מהן. עשה בהנהלתו ימים ולילות במסירות רבה, כשהוא משתדל בכל כוחו לעשותו נאמן לענייני "ארץ-ישראל העובדת" בביסאראביה. העתון הוכיח את חיוניותו, ליכד את מיטב הכוחות העיתונאיים והספרותיים ומילא שליחות גדולה במאבקה של יהדות ביסאראביה על זכויותיה. העתון הופיע יום-יום עד קרוב למלחמת העולם השניה והיה בעל השפעה רבה.
עם ייסוד "החלוץ" כחברה ליגאלית נבחר יחד עם בריליאנד לנשיאותה ושימש אחראי לפעולותיה כלפי השלטונות הרומניים. בתוקף תפקיד זה "זכה" לחיפוש משטרתי, מפורסם בשעתו, בביתו, כאשר השלטונות החלו לחשוד בחלוצים שהם נוטים ל"בולשביקים".
כל השנים היה חבר מרכז "צעירי ציוך ואחר כך ה"איחוד" ("התאחדות") בביסאראביה, וזמן לא קצר גם חבר "לשכת העליה". כל העבודה נעשה בתנאים פוליטיים עוינים, תחת שלטונם ההפכפך והאנטישמי של האדונים החדשים, הרומנים.
בשנת 1935 פנה הועד המרכזי של "צעירי ציון" ("התאחדות") בביסאראביה למרכז מפא"י בתל-אביב בבקשה לדאוג ל"סרטיפיקאט" בשבילו, בזכות היותו "ציוני ותיק". בתשובה לכך הבטיחו להשתדל להשיג את המבוקש. בתחילת ינואר 1938 קבל "הודעה דיסקרטית" מפעילי מחלקת העליה בבוקארשט שהרשיון היחיד שנתקבל הוא עבורו ואשתו ואח"כ נתקבל גם עבור בנו מיכאל בהשתדלותו של הח' יוסף שפרינצק שהכיר את בנו בעבודתו כחבר מרכז "החלוץ" ומפעילי עליה ב'.
היו לו קשיים בקבלת דרכון יציאה ותעודות שונות. אבל התגבר גם על זה.
לפני עליתו על האניה, האשימו אותו שוטרי המכס בהברחת מטבע. אחרי מתן שוחד, ואחרי שהחרימו מידיו את כל כספו, ניתן להם לעלות על האניה והגיעו בשלהי מרס 1938 לנמל חיפה (היו אלה ימי מאורעות בארץ). בנו אברהם נכנס לסיים לימודיו בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", אשתו, שהיתה רופאת שיניים קבלה רשיון עבודה מהממשלה המאנדאטורית. בהשפעת חבריו יוסף שפרינצק וישראל גורי קיבל תפקיד של פקיד באחד המוסדות של ההסתדרות.
היה ממייסדי "הוועד להוצאת כתביהם של סופרים עבריים מביסאראביה", שבמערכתו ישבו יעקב פיכמן, המשורר אליהו מייטוס והסופר ב. י. מיכלי. הוא שימש בתור גזבר.
כמה שנים עבד בסניף "המשביר המרכזי" בנוה שאנן. היה ממונה בהגנה על מחסניה ב"המשביר". על תקופה זו פרסם פרק זכרונות ב"מבוע", עלון פנימי של עובדי "המשכיר המרכזי" (מספר 63/4).
כשהגיע לגיל 65 יצא לפנסיה. אף שהיה עוד מסוגל לעבוד.
המשיך בעבודה העתונאית בעיקר באיסוף החומר העובדתי על יהדות ביסאראביה. בשנת 1951 פרסם מספר תגובות ב"על המשמר". השתתף דרך קבע במדור הכלכלי של העתון בנושאים הקרובים ללבו.
היה פעיל בוועדות שונות בהסתדרות ובמפלגה שלו מפא"י.
השקיע מרץ רב בהוצאה לאור של קבצי "על אדמת ביסאראביה" ובסמוך להשלמת הוצאת כתביהם של סופרי ביסאראביה קם איחוד של אירגוני העולים מביסאראביה, והקובץ הראשון הופיע בשם איחוד אירגונים זה.
נפטר בתל-אביב, כ"א שבט תשכ"ד (4.2.1964) והובא לקבורה בקרית שאול.
בניו: יעקב יסעור, אברהם יסעור. בשנת תשכ"ה, יצא לאור ספר "עלי חיים", קובץ לזכרו, בעריכתם של ידידיו ק. א. ברתיני וב. י. מיכלי (192 עמודים ובו בא פרק זכרונות "מדבריו" - זכרונות ורשמים).
ברכה חבס-הכהן
(ראה כרך ג', עמוד 1128) ראשית פירסומה בפירסומי ועדת התרבות של "אחדות העבודה" ("בהתחלה", 1921) ואחר כך ב"הדים" ובקביעות ב"דבר" על כל שלוחותיו, בכתבות, רשימות, סיפורים ועוד.
ספריה: "ההסתדרות מהי" ? (1933) ; "לדי עמל" (1933) ; "רחל" (תרצ"ד ואילך); "גבורים קטנים" (סיפורים מחיי הילדים, תרצ"ד ואילך)-; "וינא האדומה" (תרצ"ד) ; "הארבעה מכנרת" (תרצ"ה) ; "אלכסנדר זייד" (תרצ"ח) ; "חומה ומגדל" (תרצ"ט) ; "הגודרים בצפון" (תרצ"ט) ; "מקרוב" (אדם ונוף בארץ, ת"ש) ; "הנרייטה סולד" (תש"א) ; "קורות מעפיל צעיר" (תש"ב ואילך) ; "אחים קרובים נידחים" (על יהדות בבל, תש"ג) ; "מכתבים מן הגיטאות" (תש"ג) ; "שנים עשר פליטים" (תש"ג) ; "ילדים מוצלים" (תש"ה ואילך) ; "דרכים אבלות" (במחנות