הרב קאלישר התכונן לנסיעה בשנת תרל"ב. דאג קודם כל לחתן את בתו. כתב לכל ידידיו ובישר להם על נסיעתו. אולם לפתע נתעורר עיכוב מצד בריאותו, והרופא אסר עליו את הטילטול באניה.
עוד בשנת תק"צ (1830) נקר רעיון זה במוחו ולא עזבהו עד הרגע האחרון, מאז התחיל חושב על דבר יסוד "ישוב עברי בארץ-ישראל", על דבר הגאולה העתידה, על רעיונותיה והוצאתה לפועל. את הגות לבו ברעיונותיו אלה הביע בספר מיוחד בשם "דרישת ציון". אך לפני זה הציע את נצני רעיונותיו בכמה וכמה מכתבים שכתב למורו הרב עקיבא אייגר , לחתנו של (אייגר) הרב משה סופר (ה"חתם סופר") ולעוד גדולי הדור. הוא ידע את גודל האחריות שבדבר, אבל הרגיש שמהפכה גמורה מתהווה בנפשו. הוא הכיר וידע שברעיון הזה יש משום הריסה במחשבות הרגילות והמקובלות. הוא, הגאון, העמקן, זך השכל, המתרומם מעל סביבתו - ובמוחו מתרוצצים חידושים וגילויים שבעיני רבים, המון העם, ובינו גם רבנים ומלומדים, יראו לדברים מוזרים וחסרי טעם. מכל זה ידע - אבל אחרת לא יכול ...
בי''ב אלול תקצ"ו כתב מכתב גדול לשר ר' אשר אנשיל רוטשילד שבו ביאר בקיצור נמרץ את דעותיו על הגאולה העתידה, שתמציתה כלולה בספרו "דרישת ציון" שנתפרסם אחר כך. והוא מסיים: "ועתה מה מאד מחוייב כל איש ישר לעורר את רוחו ולבבו, אולי יהיה בכוחו לפעול מה בדבר הגדול הזה ולתת עוז לאלהים ושכינת עוזו ולזכות כל ישראל להיות אם הבנים שמחה. הלא כל נפשו וכל מאודו וכל רכושו וממונו של איש ישראל כאפס ואין לחשוב לו נגד ישועת אלהים ועמו ישראל ושיבת ציון -". במכתבו הוא חותם: "תלמידו של הגאון הגדול ה חסיד המפורסם רשככה"ג מו"ה עקיבא אייגר אבד"ק פוזנא".
מכתב כעין זה שלח לשר משה מונטיפיורי (ח' חשון תקמ"ה - ע"ז אב תרמ"ה). מונטיפיורי השיב לו שהרעיון לקח את לבו ו"לבו תמים עמו", ולכשיהיה בא"י יתבונן בדבר ויעשה נסיון: יקנה אדמה ויושיב עליה עניים מבני-ישראל. הוא גם קיים את הבטחתו זו ועמד לצדו של הרב קאלישר והיה מידידיו הקרובים ביותר כל הימים. בהשפעת הרב קאלישר קנה מונטיפיורי שטח קרקע בסביבות העיר יפו (תל-אביב לא היתה קיימת). עד היום הוא נקרא על שמו של השר מונטיפיורי . והוא הפרדס הראשון שנקנה בא"י (כיום בנויה במקום הפרדס שכונת מונטיפיורי, מול השכונה הגרמנית "שרונה", כיום "הקריה").
בשנת תרי"ז (1857) נסע מונטיפיורי לא"י, לשים עינו על הדברים המועילים אשר בא"י, ובעיקר להשיג דבר המלך (פורמן) שלטון אשר ינתן ליהודים הרשות לעבוד את האדמה בכל מקום חפצם, ומצד שני, לעורר את לב האחים בא"י לעבודת אדמה ולנטוע בהם, בשממות ולבנות הנהרסות (ראה דברי הרב קאלישר ב"המגיד", גליון י"ד, י"ג אדר תרי"ז (9.3.1857).
באותו הזמן היה להרב קאלישר ויכוח עצום, חילופי מכתבים ופלפולים, עם הרב ר' נתן אדלר (1803-1890) אבד"ק לונדון, וגם הלה הושפע מדבריו ו"הסכים לעצתו בזה".
וקשה היה באמת לכל מתוכחיו הרבים לדחותו ולהזיזו זיו כל שהוא מרעיונו שנמסר לו בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו. כי משנכנס לענין, לא נח ולא שקט עד שהוציא כאור צדקתו. הוא הסתייע מכל הספרים, וביחוד מכתבי הקודש (לרוב מספר ישעיה) ומאמרי חז"ל. והוא ידע גם ממה להסתייע. הוא באחת: צריך להרחיק את היהודים מן העצלות ומהבטלה ולהרגילם לעבודה גופנית. אחרת לא תפס. כך צריך להיות. ועל זה היה לו המון ראיות והוכחות ומופתים שאי-אפשר היה כלל להכחישם.
אחדים התלהבו לרגלי הרעיון הזה ואחדים הביטו בעין רעה על השקפה "מוזרה" זו. רבני אשכנז (גרמניה) התנגדו. הם ראו ברעיון זה כעין סתירה ל"השקפת" היהדות, הרואה את הגאולה העתידה בצורת "עני ורוכב על החמור". וכשהתחיל לכתוב לא"י ולברר את הרעיון באה התנגדות גמורה גם משם, וביחוד מצד תושבי ירושלים, ובראשם הרב מאיר אויערבאך ; בעל "אמרי בינה", לפני אבד"ק קאליש. התנגדות זו מצד א"י עצמה היתה מטעם אחר. קשה היה לאלה "לתפוס" ברגע הראשון את החידוש. וחששו, ומעט בצדק, שיש כאן ירידה לתוך הרגלי חייהם... רעיון זה עלול היה בתחילתו להזיק במקצת לעניני התמיכות בא"י - מחו"ל. אבל הרב קאלישר לא נואש. הוא נלחם בחרף נפש. ווכוחיו לא שבו ריקם. עשה נפשות רבות. לרעיונו. זה שעמד בראשונה בהתנגדות - התקרב באחרונה. בן המודים לו היה גם רבו הרב עקיבא איגר זצ"ל, רבן של כל בני הגולה. לאט-לאט השלימו אתו גם רבני גרמניה. עלה בידו למשוך לרעיונו