הוא היה הגורם באירגון הקטטה הזאת, והוצא צו להעברתו לכלא עכו בתור עונש וכן תוספת מעצר.
האסירים - חברי ההגנה, אצ"ל ולח"י הקימו בריקדות, בכדי למנוע את העברתו לעכו, ורק לאחר שהובאו חיילים בריטיים חמושים ("הכלניות") והיה השש לשפך דמים, שיכנע יהושע את חבריו לוותר על ההתנגדות והועבר לכלא עכו (ראה לעיל על בריחתו משם).
מיד עם בואו לכלא עכו, אירגן את חברי אצ"ל ולח"י בחדר אחד והחלו לחפור מנהרה בהנהלתו ולפי הידע שרכש בכלא ירושלים. חפרו באחד מעמודי התווך של החדר כלפי מטה, לעומת המנהרה הגדולה המשתרעת מתחת למבצר מימי נפוליון.
בעודם בעצם עבודתם, הובאו לכלא עכו האסירים מאצ"ל שנידונו למוות: דב גרונר (ראה כרך שביעי, עמודים 2842-2845) ושלושת חבריו שנידונו למוות, ואז נעשתה בחוץ פעולה קדחנית לפיצוץ הכלא מבחוץ, לשחרור האסירים ולרבות הנידונים למוות. בינתיים הועלו ביום 16.4.47 4 הנידונים לגרדום והובאו לקבורה בבית העלמין בצפת.
האסירים בעכו המשיכו בחפירה וכן הוכנס חומר נפץ ונשק, וביום 4.5.47 פוצצה החומה מבחוץ ובתיאום עם פיצוצים שונים שבוצעו ע"י האסירים עצמם בפנים, נסללה הדרך לבריחה הגדולה ההיסטורית מכלא עכו.
חלק מהבורחים והפורצים נהרגו ונפצעו בקרב עם הצבא הבריטי שהיה בסביבה, והחלק הגדול הצליח להמלט וביניהם - יהושע .
נתמנה למפקד הפעולות של לח"י בארץ ובראשותו בוצעו פעולות רבות נגד הבריטים עד יום הכרזת המדינה.
בימי המצור הערבי על ירושלים בשלהי 1947 עבר לירושלים ופעל לשחרורה של העיר החדשה ולהרחיב גבולותיה, ובעיקר לשחרור העיר העתיקה. כל החלק המערבי של ירושלים: רוממה, שיך-באדר, הכפר ליפתא עלית וליפתא תחתית שוחררו ע"י לח"י בפיקודו. וביחד עם חברי אצ"ל כבשו את הכפר הערבי "דיר-יאסין", פעולה שהטילה פחד על כל התושבים הערביים בארץ, והחלה בריחה המונית מטבריה, חיפה, וכל הכפרים הערביים בארץ, שרק יד יהודית הגיעה אליהם.
בשנת 1948 נשא לאשה את בלה בת בנימין שכטר (אף היא חברת לח"י, נאסרה בימי שלטון המנדט הבריטי וישבה 4 שנים בבית הסוהר לנשים בביתלחם. לשם נשלחו אסירות המחתרות של אצ"ל ולח"י, שמנו ברבות הימים ל-150 אסירות, מהן 17 שפוטות ושש למאסר עולם). את החופה ערך רבה של המחתרות, הרב אריה לוין (ראה כרך שלישי, עמוד 1492) על גג אחד הבתים בירושלים, כשאנשי לח"י שומרים עליו בנשק, מפני הבריטים, שעדיין לא עזבו את הארץ.
בימים 14-15 למאי 1948 עם עזיבתם של הבריטים את הארץ, נעשה נסיון על ידו וחבריו לכבוש את העיר העתיקה, אך אצ"ל וההגנה סירבו להצטרף, והנסיון שעלה בקרבנות רבים - נכשל.
לאחר רצח הרוזן השוודי פולקה ברנדוט בירושלים (ביום 17.9.48) בא-כח האו"ם, שהתנהגותו הגסה כלפי היהודים מחד, ותמיכתו הבלתי מסוייגת בערבים מאידך, סיכן את מעמדנו ואת גורל ירושלים, מחתרת שקראה לעצמה "חזית המולדת" הוציאה להורג את הרוזן. מנהיגי הישוב החליטו וקבעו, כי מעשה זה בוצע ע"י אנשי לח"י לשעבר, ומאות חברי לח"י נאסרו והושבו בכלא ע"י מדינת ישראל בדרך. יהושע לא נתפס וצו הוצא ע"י ראש הממשלה אז להביאו חי או מת כחשוד ברצח ברנרוט. היות והוא כמפקד לח"י בירושלים בימי המצור, אחראי על הרצח הנ"ל. תמונתו פורסמה על קירות כל בתי המשטרה בארץ. הוא לא נתפס.
אחרי הכרזת המדינה עבר לחיים פרטיים-אזרחיים, לאחר החנינה הכללית שניתנה לכל אסירי לח"י במדינת ישראל.
כיום הוא בעל מוסך ותחנת דלק ביפו.
בנותיו: אריאלה (חיילת בצה"ל. נקראת על שם גיבורת לח"י אריאלה פריזט ז"ל, שנפלה בשעת התפוצצות מחסן נשק של לח"י במחנה לח"י בטלביה בירושלים; אפרת (על שם דודה אפרים זטלר ז"ל, חבר לח"י שישב חמש שנים בבתי הכלא: מזרע, לאטרון וארתראה. לאחר שחרורו התגייס לצה"ל ונפל בדרגת קצין במלחמת השחרור ע"י מוקש בבית גוברין, יחד עם ארבעה קציני צה"ל אחרים).
צדוק חייקין
נולד ברוסיה, בפלך קיוב, א' בשבט תרל''ה (1875).
לאביו ר' יואל מאיר חייקין ולאמו חיה אסתר בת צדוק צדיקוב.
קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה.
בשנת תרמ"ו (1886) עלה לארץ.