שלמה שיף ונחום גולדמן במטרה לבדוק את הכניסה לחדר - המוקש התפוצץ והם נהרגו. קצין יהודי שלישי שהיה עמם ניצל. המטרה היתה להתנקם ברוצחי יאיר ולהתנקם בעוזריהם בשעת הלווייתם...
יום של נקם החליטו חבריו. ושוב כשלון. הוטמן מוקש במכונית סגן המפקח הכללי של המשטרה הבריטית בירושלים. הפעם היה זה נהגו הכושי שהתניע אותה. הם אספו את גופתו המרוסקת.
כך יצא לנקמה. יהושע לא התיאש. קראו לו: אלתר, זכריה ושבתאי. כינויי מחתרת.
שוב הוא בורח לנס-ציונה ועמו נחמה, ורק כשהוא חוזר לביקור בתל-אביב, מתברר לו שתמונתו פורסמה בעתונות ועל ראשו פרס בסך 1000 לא"י.
הוא חוזר לנס-ציונה בה הוסווה כעובד רכבת. כדי שיוכל לצאת בלילות, ואז גומל בו ההחלטה לעזוב את מיסתור הבתים. "הגעתי למסקנה שאין בית יהודי שאפשר לבטוח בו. זה מצער, אך זו היתה עובדה".
הוא מחליט לחיות בפרדסים. הוא נודד לפרדסיהילדות שבכפר-סבא, פורש מחצלות בצל האשכוליות ועמו נחמה וחבר נוסף.
זה היה במאי 1942. לחם ואשכוליות, אלה היו ארוחותיהם חודשים תמימים, פעם בשבוע היו קופצים לרעננה ללגום קצת מרק חם. כסף לא היה. אולם חברים מכרו תכשיטים של הורים ונתנו להם פרוטות, כדי לקנות פת לחם. "אלה היו גילויים מעניינים. ועד הבטחון של המושבה החליט להביא אותו חי או מת . אבל חברים מבית-ספר אספו כסף ושלחו. מבחינה מבצעית לא היו מסוגלים לעשות דבר. אבל ידעו שעצם העובדה שהם חיים הרחק מזרועות הבולשת הבריטית - היא הישג".
הבולשת הבריטית בקרה בבית הסוהר במזרע ואמרה למנהיגי לח"י, שהיא מוכנה להוציאם על דברתם בתנאי אחד: שיפגשו עם יהושע וישכנעו אותו להתחייב שלא לפעול עד סוף המלחמה העולמית השניה. הבריטים הבינו שכל זמן שהצעיר הזה (יהושע) בחוץ - האש לא כובתה. הרמץ הזה עדיין לוחש, עדיין מסוגל להבעיר מדורה. אשרי הגפרור.
רוב הציבור בארץ היה נגדו-נגדם. אבל היה לו כוח להמשיך. "עם הגוף הסתירו את הגחלת, שהרוח לא תוכל לכבותה. הם היו תשושים מדי מכדי להבעיר את העצים. אולם ידעו שיתכן ויבוא יום".
קבע את פגישותיו עם חבריו בשיחה בכפר סומייל הערבי ולינה בשכונת מונטיפיורי, ושוב חזרה ל"מבצר" שלו: הפרדס בכפר-סבא. ושוב : ילדים המביאים את מתנות הבר-מצוה שלהם. בני-נוער ה"סוחבים" חפתים מזהב וטבעות נשואים של הורים, אט-אט מתרחב המעגל, המחתרת עדיין לוחשת, עדיין קיימת.
הוריו אינם יודעים שהוא מסתתר בקרבתם. העו"ד שלהם, של המחתרת ז. מסביר להם: "אם לא יכלו לשמור על יאיר - איר יוכל יהושע להחזיק מעמד. לוא לפחות היה לו כסף לבית מלון להסתתר".
אביו נזדעזע כשגילה את המודעה של פרס המשטרה על בנו. בנו בכורו מבוקש בעוון רצח. הוא היה יהודי דתי, שונא אלימות. קשה היה לו לעכל את הידיעה הזאת. נחמה המסתתרת עמו, מתגנבת למושבה כפר סבא וקובעת פגישה בין יהושע ובין אמו. המקום : קרית מאיר, בקרבת מעוז הבריטים שכשרונה. האם בוכה: "חבריך, כולם נתפסו, או הסגירו את עצמם. אתה בודד. מספיק עם החיים העלובים שלך".
והוא עונה לה: "אמא, יאיר לא הסגיר את עצמו, הוא נרצח".
אף שידע מחבריו שאמו נושאת עמה, בכיסה, סכין גילוח, שאם תבוא הידיעה שיהושע שלה איננו - יבוא גם קיצה. עורקיה יבגדו בה.
החלטתו: המחתרת קודמת. נחמה נפגשת מדי פעם עם הוריו ומנסה להרגיעם. גם הורי נחמה דואגים. הם יודעים שבתם נמצאת עם יהושע. ורק מטווחי כדור מפרידים בין השנים לבין המוות.
ימים עגומים. חלק מהמנהיגים מסרו עצמם (אחרי שנרדפו על ידי הישוב - ברובו). ליד שער מחנה המעצר במזרע עמד אחד מהם, ואמר: "יש שתי דרכים: או לבוא הנה תחת הסדין, או להתמסר". הם ציפו בכל יום להצטרפותו של יהושע למחנה המעצר. אך הוא המשיך להלחם. זאב בודד. לוחם על חייו ובידיו: גורל המחתרת.
עד שיצחק יזרניצלקי-שמיר (ראה כרך רביעי, עמוד 1970) הנקרא הרב דב שמיר הצליח באוגוסט 1942 לברוח ממזרע עם עוד אחד מהנעצרים, בדרך שהמשמר האנגלי לא היה יכול לפענחה, הוא נטל לעצמו את ארגון המחתרת מחדש ומאז ועד מאסרו השני הוא משמש כמרכז הארגוני של לח"י. והחל גם להוציא עתון.
יהושע ונחמה עוברים לירושלים ושוב לתל-אביב. כאן הוא מופיע עם זקן, עם כפפה על ידו הימנית. עשרים חברי לח"י בורחים מלטרון. מתחילות פעולות המחתרת נגד השלטון הבריטי. השיא : התקפה על מכוניתו של מק מיכל , הנציב העליון. יהושע הוא מארגן הפעולה. היא נכשלת. קפל-קרקע מציל את העריץ הבריטי. היעד הבא: הקצין הבריטי וילקינס, ראש המחלקה היהודית שבבולשת הבריטית ביפו-תל-אביב ואחרי השתתפותו ברצח יאיר , ברח לירושלים, שם נתמנה לראש המחלקה הנ"ל. יהושע מונה על ידי חבריו, כראש מחלקת המבצעים, הוא מתכנן בקפידה כל פרט. הם מכנים את וילקינס בשם "הזאב". וילקינס מכיר את כל אנשי המחתרת. שולט בשפה העברית, הוא חוקר אותם באכזריות, הוא מהווה סיכון מתמיד ללוחמים.
שבועות ארוכים עקבו אחריו. הוא צועד מולם (יהושע ושני חברים). לרשותם שניות ספורות בלבד. האקדוחים נשלפים. תוך שתי שניות ננעצים בגופו של וילקינס אחד עשר כדורים. הם נעלמים בין הסימטאות.