חזרו לתל-אביב. שכרו חדר ב:שכונת התקוה". סיור משטרתי מבחין בצעיר לח"י המבטיח את שלומם בחדר. הוא מנסה להזהירם, אך השוטרים כבר בעקבותיו ומתקדמים לעבר הבית. יהושע וחבריו קופצים מן החלון לעבר הפרדסים. נחמה מספיקה להצית את המסמכים הסודיים וקופצת בעקבותיהם. היא בינם לבין השוטרים. לבם לא נותן להם לירות בה. כך היא מחפה בגופה על יהושע וחבריו.
נחמה נתפסת. משפט. היא מציגה עצמה כצפורה וייס. גזר הדין: ארבע שנות מאסר בבית-לחם, בית סוהר מיוחד לנשים. שם למדה אנגלית.
אחרי שהשתחררה חזרה לירושלים. באחת הפגישות עם יהושע בבית קפה ערבי, משגיח בו סמל בריטי ושולף אקדח. יהושע מצליח להכנס לפינה חשוכה. הסמל הבריטי פוחד להתנגש עם ה"טירוריסט"...
כעבור שבועיים, כשהוא יושב בבית קפה ליד מלון "המלך דוד", שוב מזהה אותו סמל בריטי. הפעם מאוחר מדי. יהושע אינו מזויין ונסיונו לתחוב את ידו לכיס הסמל ולשלוף משם את אקדחו - נכשל. הוא זוכה במכות. נלקח לחקירה יסודית. הוא מובל לתא הכלא. רמזיו לעבר חברו שישב במסעדה, מגוייס חדש לשורות המחתרת לא נשאו פרי. ביקש ממנו שיהלום בראשו של הסמל הבריטי בבקבוק, אך הוא היה מאובן לגמרי. בבית הכלא הציג עצמו כגבריאל שרייבמן . אולם הבריטים זיהוהו עד מהרה. החוקר הקצין הבריטי קרטיס שירש את מקומו של וילקינס אמר לו: אתה יודע שאתה נוסע לפנסיון ממושך, אולי ברצונך להפגש עם צפורה וייס , חברתך. אולי נקרא לה לשם קיצור נחמה. ..
עד היום הוא מתייסר על שהלך ללא אקדחו. פעמים מספר הצליח להינצל תודות לנשקו. בפעם הראשונה, בעת שהיה בקורס יחד עם אליהו בית צורי, אחד מהמתנגשים בלורד מוין במצרים (ראה כרך רביעי, עמוד 1887), שוטר בריטי הפתיע אותו, ביקש לעצרו. יהושע היה זריז ממנו ותוך שניה נשלף אקדוחו מאחורי החולצה. השוטר ביקש רחמים : "יש לי אשה יהודיה". יהושע הוציא מאקדוחו של השוטר הבריטי את הכדורים והחזיר לו את האקדח.
וכך החלה דרך ארוכה: מירושלים לעכו, לארתריאה, לסודן ולקניה. ארבע שנים בגלות. עד לאותו חודש יולי 1948 כשהוחזרו בספינת גירוש בריטית, שלוותה על ידי משחתת ונעצרה בגבול המים הטריטוריאליים של ישראל, כשמולה ספינת אמבטיה, ומתוכה מכריז שמחה בן-זוהר ברמקול: "מרגע זה אינכם יותר שבויים בריטיים, אלא אזרחים ישראליים".
תמיד האמין שיבוא רגע ואנשים שהתנגדו להם והשמיצו אותם יהיו מוכנים להסגירם לשלטונות הזרים - יאמינו כמוהם.
פרצה מלחמת העצמאות והחל הגיוס. הוא עובר לירושלים, אותה עיר עליה פיקד זמן מה כמפקד לח"י.
עובר קורס קצינים ודרגה בצה"ל. מוכנים לגייסו לשנה "רק לשנה". הסיבה: חבר לח"י. הוא נשאר בעיני המגייסים "טירוריסט". אין סומכים עליו, מוכנים לתת לו "צ'אנס" - שנה שירות בצבא הקבע. אחת בלבד .
נשא לאשה את נחמה בת יעקב סרולוביץ , חברתו בלח"י ובסבל שסבלו יחד (הרב המקדש היה ר' יצחק ידידיה פרנקל תל-אביב).
אחרי שהוא משתחרר מצה"ל הוא מתקבל כפקיד בחברת "רסקו". "חש כל הזמן באי-שקט, לא תוכן, לא עניין ולא חשיבות" בתפקידו. עד שהוא מגלה מודעה קטנה בעתון הערב "מעריב" על כמה צעירים, העולים להתישב בנגב, במושב "שדה בוקר" שנוסד במאי 1952.
נרשם יחד עם רעיתו כחברים, ונתקבלו ללא מדים פוליטיים וללא גוון מפלגתי. החל לעבוד בחקלאות ולדאוג לבעיות הבטחון. הוא מפתח יחסי אחוה וכבוד מצויינים עם הבדואים שבסביבה, ומוכיח לחבריו שרק בצורה זו אפשר להבטיח את האיזור מפני התנכלויות הפדאיונים שהיו באים בימים ההם מגבול מצרים (עזה וכו'). ארבעה פדאיונים המתקרבים למשק, משלמים בחייהם בשטח הערבה.
כשמגיע ה"זקן", ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון אז, ובחר ב"שדה בוקר" למקום התישבותו, מתמנה יהושע כאחראי על בטחונו.
היו ימים קשים להתישבותם, רצח ברברה פרופר. מגבוה רומזים להם: "תעלו על אוטו וחסל".
אולם חברי משק "שדה בוקר" נאחזו בצפורנים. אוהלים בסופות החול, יתדות באדמת-הליס, יתדים נותקים ברוח. יוסף יאירי ("במבי") נהרג בדרך לבאר-שבע, חבר המשק נרצח בפטרה עם חמשת הראשונים שהלכו לגלות את קסם המקום הנורא הזה.
הם מתגברים. אי-אפשר אחרת. ויהושע מתמסר לבעיות השטפונות, לאצירת המים, להקמת מחנה המשק ב"רמון" ולחשיפת ושחזור "עבדת".
הוא משחזר את "עבדת" ויוצא לחשוף את יופיה של "עין-עבדת" ו"עין מור" ומשתדל למצוא נקודות נוספות בנגב שמסביבו. נקודות אחיזה שיקסמו למטיילים ויגרו את הנוער ויביאו אותו להרהור נוסף שלשממה הזו יש יופי משלה, יחוד של חלוציות, של נגב.
לעתים הוא נוהג לצטט את אזהרתו של בן-גוריון שהושמעה בנהלל: "אם לא נכבוש את המדבר הוא יכבוש אותנו".
הפגישה הראשונה עם "הזקן" (דוד בן-גוריון) נערכה בצריפו של יהושע. בן-גוריון סייר במעלה העצמאות עם הרמטכ"ל משה דיין ונכנס לפוש. היו לו שתי שאלות ליהושע : "כמה יעלה כאן להקים צריף: ומה יעשה כאן חבר (הורה זקן) כמוהו" ?