יהושע הבין את הרמז. תשובתו היתה במקום: "לא מעניין מה יעשה כאן 'הורה זקן': אם תרצה תעבוד בהנהלת חשבונות, אם תרצה תהיה מורה, אם תרצה תהיה רועה במשק. העיקר הוא שאם תהיה כאן - יבוא הנוער בעקבותיך".
בפגישה השנייה היתה גם רעייתו של בן-גוריון פולה ז"ל (ראה כרך שמיני, עמוד 3025). השיחה התנהלה בערך כך: "אתה אצ"לניק (ארגון צבאי לאומי" ?בן-גוריון: "הוא מלח"י" (לוחמי חרות ישראל).
פולה : "יותר גרוע".
בן-גוריון : "יותר גרוע, אבל לח"י".
יהושע מיקם את הצריף המפורסם עבור בן-גוריון ורעייתו. החלו צעדות הבוקר והסיורים המשותפים ביניהם. הידידות שצמחה בין שונאים בנפש מאתמול למלאי-הערכה בהווה. וכך גם נוצרה ביניהם רעות אמת. למרות שלא פעם עדים חברי המשק לוויכוח נוקב ביניהם, שאינו נשאר בתחום הטונים הנמוכים.
לדברי יהושע: "הידידות שלנו אינה מבוססת על זהות פוליטית. עד היום מגן בן-גוריון בעקשנות על היחס לפורשים (אצ"ל ולח"י). חל אצלו שינוי רק באמת-המידה לגבי כנות ונכונות הלוחמים (הפורשים) להקריב את נפשם למען השחרור".
צמחה פה ידידות משונה במקצת בין מנהיג קשיש לגבר בן 46 שלא פעם, בעבר, עמדו זה מול זה ובלבם משטמה. בן-גוריון נהג להציגו במשפט חביב עליו, אותו אמר אף להאמרשילד המנוח (מזכיר האו"ם) שביקר בזמנו בשדה-בוקר: "הנה יהושע כהן , טירוריסט מובהק, שאילו היה פוגש בי לפני קום המדינה היה יורה בי בלי היסוס".
עד שביום מן הימים החליט יהושע להגיב: "בן גוריון , אתה יודע שאינך בסדר. לוא היינו (לח"י) רוצים - היינו יכולים".
בן-גוריון הסכים: "זאת אמרתי למנוח נחמיה תמיד : "אין מה לשמור עלי. אם הבנדיטים האלה רוצים - הם יפגעו בי"... (נחמיה ארגוב היה אלוף משנה, היה מזכירו הצבאי בתואר "שליש צבאי" של דוד בן-גוריון אחרי קום המדינה. ראה כרך עשירי, עמודים 3553-54).
כעבור שתיקה המשיך בן-גוריון: "אמור לי יהושע, האם לא הסתכלתם עלינו כעל בוגדים" ? יהושע: "במידה מסויימת - כן. אבל עדיין לא הייתם 'שווים כדור'."ליהושע אין אשליות. "אוכל לומר שהידידות בינינו הביאה לשינוי מה ביחסו של בן-גוריון ללח"י. אולם לא רק הידידות. גם הפוליטיקה. אנו (חברי לח"י) ירדנו לגמרי מן הבמה הפוליטית, בעוד שאצ"ל הפך לתנועת 'חרות'." אחר אחד הוויכוחים הסוערים ביניהם סיים בן גוריון במשפט. בו רואה יהושע הישג-מה: "יהושע, תשאיר זאת להיסטוריה להחליט".
ב-1956, קרא לו בן-גוריון לחדרו, הגיש לו רובה "עוזי" מצוחצח, פאר תע"ש (התעשיה הצבאית של צה"ל). לקת הוצמדה תווית נחושת ועליה: "ליהושע כהן מדוד בן-גוריון) . את ה"עוזי" קנה בן-גוריון מתע"ש.
יהושע אחראי על בטחונו, על תפריטו, על פגישותיו, על חימום החדר ועל הצעדות היומיומיות. מכאן צמחה גם ידידות עמוקה בין פולה ז"ל לנחמה (אשת יהושע) .
באחד הימים קוראת פולה ז"ל לנחמה בחדר האוכל ונותנת לה שי: אלבום התמונות של בן-גוריון. אומרת לה נחמה: "מצטערת, אבל הספר הזה לא יכנס אל ביתנו".
הסיבה: באחת התמונות נראים בן-גוריון ורעייתו כשהם מביטים באניה "אלטלנה" (שהובאה עם נשק על ידי אצ"ל במלחמת העצמאות) העולה באש בשפת הים בתל-אביב. מתחת לתמונה בא ציטוט מדברי בן-גוריון : "מעולם לא מילאה שריפת אניה שליחות כה נאמנה לשלום הישוב כשריפת אניית אצ"ל זאת".
פולה ז"ל נרעשה מן העובדה שנחמה מסרבת לקבל ממנה את השי הצנוע. "אתה רואה - היא אומרת לבעלה, והגיבה - את הלח"יניקית הזאת, היא לא רוצה לקבל את הספר. כאן אין 'אלטלנה', כאן כולם חברים".
בן-גוריון שמע ושתק. כעבור כמה דקות קם ואמר: "נחמה, אני לא כתבתי את הספר, לא הכנסתי את התמונה הזאת, אך איני מכחיש שנתתי את ההוראה".
כעבור כמה ימים הוכנס הספר לביתם של יהושע ונחמה ועליו הקדשתו של בן-גוריו ן. תמונת "אל טלנה" לא היתה בו . התברר, שבהוצאה שניה של אותו אלבום לא הוכנסה יותר התמונה. בן-גוריון טרח ומצא ספר מאותה הוצאה.
מתנה נוספת נתן בן-גוריון ליהושע, את ספרו של אליהו גולומב (ראש ההגנה. ראה כרך שני, עמוד 972) "חביון עוז". וכתב את ההקדשה: "ליהושע ונחמה כהן, חלוצים מבית לח"י, מתנת חבר - מאחד הלוחמים נגד הארגונים הטירוריסטיים".
צאצאיו: מנחם (על שם אחיו שנפל), ראומה. (רוב החומר משיחת העתונאי צבי אלגת , ת"א, "מעריב", 8.4.66).
שמואל שניצר
נולד בהאג (הולנד), ט"ז באב תרע"ח (25.7.18).
לאביו משה אליעזר שניצר (גידל שלושה עשר בנים ובנות ביושר, ונתן להם כל מה שיכול היה לתת: קצה דלות, קצת הומור והרבה דבקות בעם ובמסורתו. בדרכי בנו שמואל התערב רק פעם אחת, כאשר עמד לקבל סמיכות לרבנות והוא הניע אותו. כל שנות ילדותו של שמואל הנ"ל לא ראה את אביו אלא בשבתות, היות וכל ימות השבוע היה האב רודף אחר פרנסת בני ביתו. בבית הכנסת לא ישב ליד כותל המזרח ומימיו לא נבחר לגבאי, ומעולם