צדדים (ספר תולדות ההגנה, כרך א', עמוד 412).
היה בין ראשוני המתגייסים לגדוד העברי הא"י במלחמת העולם הראשונה ומספרו האישי בגדוד היה 4647J בספטמבר 1929 הטיל יוסף הכט (שהיה אז ראש ההגנה הארצית בשנות 1921-1931). ראה כרך רביעי, עמוד 1744) על שני החברים יהודה כרמי מחיפה ואהרן שידלובסקי מקיבוץ כנרת, לארגן את קניית הנשק באירופה. שניהם יצאו מהארץ בדרכם לאנטוורפן (בלגיה) שהיתה ידועה אז כעיר הנמל של בלגיה ל"מחסן הנשק של אירופה". שום תקציב או קשרים בחו"ל לא ניתן להם.
שם נפגש שידלובסקי עם המנהיג הציוני בעיר ז'ן (יונה) פישר (ראה כרך י"א, עמוד 3750), שקיבל אותו בקרירות יתירה. ארגונים בלתי-ליגליים, הברחות נשק וכדומה, היו זרים מאד לרוחם של היהודים במערב אירופה. ענה לו: "שלא יתן אף פרוטה אחת. הוא מתנגד לכל העסק, מפני שהוא חושב כי אין היהודים יכולים להחזיק מעמד בלי הממשלה האנגלית ויש לפנות אליה בכל מקרה של צורך".
אולם רוח והצלה עמדו ל"הגנה" במקום אחר. שני יהודים ציוניים באנטוורפן, משה לוין וחיים פרידמן, הבטיחו להם את עזרתם, לאחר שהוכיחו שאכן שליחי ה"הגנה" הם. משה לוין הבטיח גם לספק את הכסף הדרוש.
קניית הנשק באנטוורפן היתה עניין קל ביותר. קשה היתה הבעיה כיצד משלחים את הנשק לארץ וכיצד מעבירים אותו דרך נמלי הארץ.
הנסיון הראשון נעשה במשלוח "שתילים". האקדחים - מאוזרים - הוטמנו בתוך אדמה שבחביות, ארוזים ומוגנים יפה מפני הרטיבות, על גבם נשתלו שתילים נאים.
אולם בהגיעם ליפו מצא שליח ה"הגנה", כי יש לחשוש שהחביות בהן נשתלו השתילים תתפרקנה בעת ההובלה מן האניה לחוף, והמשלוח הוחזר לאנטוורפן.
שידלובסקי וחברו כרמי נזכרו, כי בשנת העשרים היה מרכז הברחת הנשק לא"י בוינה (אוסטריה). משם שלחו אנשי ה"הגנה" כמויות נשק לא קטנות דרך טריאסט. ל"הסתדרות" היו קשרים עם ה"שוצבונד" - ארגון המגן החשאי של הסוציאליסטים בוינה. לכן החליטו השניים להיעזר בקשרים אלה. אליהם הצטרף גם זכריה אוריאלי - "זכר" (מפקדה של ה"הגנה" בירושלים. ראה כרך שני, עמוד 594), ששהה אז באירופה לריפוי רגלו שנשברה.
חברי ה"שוצבונד" מסרו להם כמה כתובות של סוכני-הברחה, אולם הסוכנים דרשו בעד עבודתם סכומי כסף שלא היו לפי אפשרויותיה של ה"הגנה" בשנים ההן.
חברי המשלחת הנ"ל החליטו לארגן משלוח נשק על דעת עצמם. הם ידעו כמה גדול המחסור בארץ ורצו לעשות במיטב מאמציהם כדי לספק בהקדם האפשרי את הנשק הדרוש לצרכי ה"הגנה". לאחר התייעצות עם מומחים הוחלט לשלוח את הנשק בדפנותיהן של קופות ברזל גדולות. נמצא גם בעל מלאכה שקיבל על עצמו להצפין את הנשק בקופות. בכל ענין הקופות וסידורן שותפו אנשים רבים מדי. יש לשער, כי הסוכנים שהצעותיהם נדחו הביטו בעין רעה על כניסתם של אנשי ה"הגנה" לתחומי המסחר בנשק.
באביב תר"ץ (15.3.30), כאשר הגיעו שלוש קופות הברזל הראשונות לחיפה על שמו של המהנדס וילבושביץ, כבר חיכתה להן המשטרה הא"י. הדפנות פורקו ובתוכם נמצאו 148 רובי מאוזר בלי קתות, רובה מאוזר שלם (דוגמה לנגרים שיעשו את הקתות בארץ), קרוב ל-60,000 כדורי רובה ואקדח ולמעלה מ-2500 מלאים לכדורים. לפי השמועה קיבל המלשין האלמוני 300 לירות א"י ממשטרת הארץ.
המשטרה החלה לחקור מי שלח את הנשק לחיפה. ל"הגנה" כבר היו אז הקשרים המספיקים בתוך המשטרה, והפרוטוקול הרשמי הגיע לידיו של יעקב פת (ראה כרך ד', עמוד 1703). ממנו הוברר, כי רק כלפי "זכר" (הנ"ל) היו למשטרה הוכחות מספיקות להביאו לדין - משום כך לא יכול היה לחזור לארץ. הוא ומשפחתו התיישבו, איפוא, באנטוורפן עד יעבור זעם. "זכר" פתח מוסך והחל לחפש אחר קשרים חדשים בעיר הנמל ההומיה. גלותו זאת ארכה כ-4 שנים. רק בראשית תרצ"ה יכול היה להראות את פניו בארץ.
אחרי שהנסיון הראשון נכשל, לקח מרכז ה"הגנה" לקח מכשלונו זה. והצליחו אחר-כך להעביר כמויות נשק לארץ.