אחד ממפקדי הערבים בשם אמיל גורי וכן כ-10 בני הכנופיות, לבושים אזרחית ובידם נשק. בהתאם להסכם עצרו את המכונית וביקשוני לרדת וכן את חבר ה"הגנה" שנסע עמו. והחלו עורכים חיפוש במכונית ולפתוח כל חבילה וחבילה עד הגיעם לחבית של אבקת-חלב, שמשום מה נראתה להם חשודה. שאלו אותו מה בתוכה וכאשר ענה להם כי היא מכילה אבקת-חלב דרשו ממנו לעלות על המכונית ולפתוח את החבית. ענה להם - כשם שפתחתם את כל החבילות, תמשיכו לפתוח בעצמכם גם את החבית. תשובתו גרמה להתרגזותו של מפקד קבוצת הכנופיה אמיל גורי. צווה לאחד מאנשיו לפתוח את החבית ונוכח שדבריו נכונים. בהמשך החיפוש נתקלו בקופסת סוללות חשמליות (בטריות). כאן ניסה המפקד לקיים את התנאי לפיו אם ימצא חומר שיש לו שייכות לנשק, יחרימו את המכונית על מצרכיה ונהגה. החל ויכוח סוער. השיב להם בשפתם. משראה המפקד הבריטי, כי הענינים מחריפים, הסביר לו כי הסוללות דרושות לאחיות העובדות במשמרת לילה וכי הוא אינו פוחד. כי "חייל ותיק אינו מת לעולם..." וכהוכחה לכך הראה לו את סמל לגיון הבריטים שעל דש מעילו. לאחר דין ודברים הצליח לשכנע את אמיל גורי בצדקת דבריו, והוא נכון היה לתת לו להמשיך בנסיעה, אולם את הסוללות ניסה להחרים. כאן עמד על שלו והוכיח והסביר לו את יעודן. וכך ניתן האות לאפשר את הנסיעה בלי החרמת הסוללות.
בהר הצופים היתה שמחה שלמה, בפרט כשהודיע להם שהביא את כל הדרוש לעריכת ליל הסדר. הוריד את המשא ומיהר לחזור בכדי לא לאפשר לאנשי הכנופיות להתארגן לקראת שובו, היות ולא ניתן לו ליווי של משמר בריטי. בצאתו לדרך לקח עמו במכונית את גב' ד"ר מיטר , ובמהירות רבה ירד מההר והגיע לעיר.
כמזכרת וכאות הערכה בעד מבצעו קיבל מאת פרופ' פרנקו ז"ל גביע כסף ועליו חרות סיפור המעשה - זכר למעשה גבורתו שאפשר לשבע מאות איש לספר ביציאת מצרים, בליל פסח תש"ח. הגביע צולם ע"י נשי "הדסה" בארץ, אשר העבירו את התצלום לארצות הברית בליווי הסבר על פרשת גבורתו.
שוב נסגרה הדרך להר הצופים ורק לאחר משא ומתן מייגע נתקבל אישור לשיירת מכוניות שתעלה להר למשך ימים ספורים לשם הורדת חולים ומטענים חשובים. פנו אליו גם הפעם לארגן את ההעברה ולמטרה זו ציידו אותו בתקציב להוצאות. התקשר עם מספר נהגים מחברת "האשלג", שברשותם היו מכוניות גדולות, הסביר להם כי נסיעות אלה הן חיוניות ביותר וכי נקבל ליווי מאת הצבא הבריטי. הסכים לדרישתם, שהוא יהיה הראשון בשיירה, ותוך ימים מספר הצליחו להוריד מההר כמויות בלתי מבוטלות של מטענים שונים: מכונות רנטגן ומיטות, פחי אלומיניום באורך של כ-6 מטרים ועוד. עשו ימים כלילות כדי להספיק ולהוריד מן ההר את החיוני ביותר. כן הוריד 2000 ספרים מספרית האוניברסיטה העברית במבצע חד-פעמי. כך נהג בכל נסיעה להוריד עמו ספרים נוספים.
בתקופה זו נשארו על ההר חלק מחבר העובדים וחלק מחברי ה"הגנה" ושוב היה צורך להגיע אליהם ולהביא מצרכים. הפעם מצא דרך חדשה והיא דרך סנהדריה ליד בית הספר לשוטרים, שאותו כבשו היהודים. יום עזיבתם של הבריטים את הארץ היה היום האחרון בו עלה להר-הצופים כשעל המכונית מטען עצום של לחם, כי שיער שמעתה יהיה קשה לעלות להר ורצה לצייד את הנשארים שם לפחות בלחם. בשובו היו לו הרבה מכשולים, ממכוניות הלגיון מעבר הירדן ירו לעברו, אך הצליח להמשיך עד שהגיע למכשול נוסף, בירידה משכונת סנהדריה חפרו חברי ההגנה תעלה למניעת המעבר ונתקל בתעלה זו ללא אפשרות לעבור. מבלי לאבד זמן ומחוסר ברירה אחרת, ירד מן המכונית והתחיל למלא את התעלה בעפר לפי מידת הגלגלים והצליח לעבור ולהנצל מהאויב. ממולו עמדו על המשמר חברי ההגנה, אך לא יכלו לבוא לעזרתו ובכוחות עצמו נחלץ.
בכך חתם את פרשת הנסיעות להר-הצופים. אך עבודתו כנהג לא תמה. החלו הבעיות בתוך העיר ירושלים עצמה. היה צורך להביא רופאים ואחיות מכל קצוות העיר תוך מטר של פגזים. היה צורך לספק נפט וכו', כל אלה היו קשורים בנסיעות תוך הפגזה ותוך סכנת נפשות, אך המחשבה שהוא עושה זאת למען הצלת נפשות עודדה אותו ואף פעם לא נרתע מלבצע נסיעות אלה. כמה פעמים ניצל מההפגזות כשמכוניתו הועפה לצדו השני של הכביש. באחת ההפגזות נפל עץ על המכונית וניצל, רק המכונית נפגעה. המתח בעיר עלה ועמו המתח בעבודתו.
האוירון הראשון שהגיע מארצות הברית הגיע לעין-שמר עם מטען רפואות שהיה צורך להעבירו לירושלים, נשלח להביא את המטען. במכונית הברוקווי עשה את דרכו ל"עין-שמר" (בקרבת "פרדס-חנה") על פני כביש "בורמה", שרק ג'יפים בקושי יכלו אז לעבור בו (עדיין הכביש היה בהתחלתו), ובכל זאת הגיע אל היעד הדרוש. יחד עם המטען הגיעו כמה מנשי "הדסה". בשעת העברת התרופות מן האוירון למכוניתו הבחינו הערבים בסביבה בתנועה והחלו יורים לעברם. יצא במהרה ל"דרך בורמה" ואחרי מסע קשה ומפרך הגיע לירושלים (בהגיעו נודע לו כי בנו יעקב שהיה משגיח על השיירה, שהובילה מצרכי אוכל שהגיעו מארצות הברית לתל-אביב והיה צורך להעבירם לירושלים, נלקח ליד לטרון בשבי ע"י חיילי הלגיון הערבי, אחרי שסוכם עם הצלב האדום שהלגיונרים יתנו זכות מעבר לשיירה שתוביל מטענים אלה בחסות "הדסה", פנה לפרופ' הוכמן שהיה אז אחראי לענייני הצלב