וקל תפיסה. היות ואביו לקח אותו עמו לכפר לעזור לו במסחר הפסיק את לימודיו, והוא עדיין צעיר בגילו.
היה מעורב בין הבריות ובתקופת ד"ר תאודור הרצל, היה (בתור נער) פעיל בעיירה בהפצת שקלים, וכשגדל היה פעיל באירגון אספות ציוניות.
בכל מקום של התנפלות על יהודים היה הוא מהראשונים שרצו למקום ההתנפלות והגן בכוח רב על אחיו. היה עז נפש ולא פחד מפני המתנפלים, אפילו כשהם היו רבים.
היה לו שם טוב. אהב לשיר ובגיל צעיר השתתף במקהלה אצל החזן בבית-הכנסת.
בשנת 1905 בעת הפרעות ברוסיה, גרה המשפחה בכפר הנ"ל, ואריה (והוא בן 15) אירגן בכפר קבוצת בחורים להגנה עצמית. נלחם נגד הפורעים והגן בכבוד על הרכוש והנפש. היה עשוי ללא חת.
אחרי הפרעות עזב את הבית בכפר ועבר לעיירה. מצב היהודים אז היה קשה.
זמן מה היה משתתף בלהקת חובבי תיאטרון אשר הציגו באידיש.
התקופה היתה אז סוערת, נשבו רוחות חדשות, התעוררו אלמנטים מהפכניים וגם אנטישמיים. האוירה הכללית היתה מחושמלת. הוא הצטרף לתנועה האנרכיסטית ונימנה על הנוער הקרופוטקיני. אך הפרעות ביהודים חזרו ונישנו ברוסיה אחרי כל מפלה צבאית צאריסטית, נרדפו ונרצחו יהודים בהמונים. זה הכניס מפנה בלבו, והתמסר לתנועת ההגשמה של שאיפות ציוניות.
בשנת 1913 עלה עם כל בני משפחתו לארץ.
עבד עבודה חקלאית אצל איכרי המושבות ביהודה ואח"כ בגליל. אהב מאוד את העבודה החקלאית. היה מהלוחמים הקיצוניים לעבודה עברית.
בשנת 1914 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה, והמצב הכלכלי בארץ הורע (ראה פרטים בערך של אחיו יעקב בכרך זה). היה חוסר בעבודה, בו בזמן מספר איכרים העסיקו מאות פועלים ערבים שעבדו בפרוטות.
לבו לא נפל ברוחו. היה מוכשר לכל עבודה. היה אדם בריא ובעל מרץ ללא גבול. ידע חיים קשים והתגבר על כל הקושיים.
הוא ואשתו צפורה (פייגל) בת שבתאי הלפרין, היו תמיד מגנים בחריפות את המתלוננים. ביתם היה בית עידוד לכל סובל, וגם בימי הרעב לא פסקה שירה וזמרה בביתם. כי היה מאושר שהוא נמצא במולדתו. הוא ראה בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת וקיווה כי תתגשם בימיו. אחרי שאשתו נפטרה, נשא לאשה בזיווג שני את שרה.
כשהצבא הבריטי כבש את הארץ, והציבור היהודי האמין שהגאולה כבר באה, והארץ היא כבר שלנו, התאכזב כעבור זמן מהשלטון הבריטי שהיה מנהל הסתה ועוזר למופתי ועוזריו לערוך פרעות ביהודים.
כשההגנה התארגנה מחדש בארץ אחרי הכיבוש (נוסדה ע"י קבוצת 13 חברים בהתחלת מלחמת העולם הראשונה כשהתורכים החרימו את הנשק מהיהודים וכו') היה הוא בין הראשונים שהצטרפו אליה. קיבל עליו תפקידים רציניים ומלא כל מה שהוטל עליו במסירות ובנאמנות.
היה מראשוני מיסדי שכונת בורוכוב ומראשוני מתישביה. נבחר לחבר הועד הראשון של השכונה. התמסר לאירגון הצרכניות בשכונה ובשכונת גבעתיים שלא על מנת לקבל פרס. היה אהוד על כל החברים אשר הכירוהו. התהלך ביושר עם בני אדם, איש תבונה ושיחה. לא נתן לחבריו להתפס לעגמת נפש גם בימים קשים וטרופים. תמיד צעד באון, בראש מורם, מלא אמונה כי לעולם יהיה טוב. היה איש שלא הרבה לדבר והרבה במעשים רבים צבוריים, והיה מופת לרבים. אהבו אותו בגלל פעלו ומסירותו בהנהלת הצרכניות אשר ניהל בנאמנות במשך 25 שנים בגבעתיים, עד אשר יצא לפנסיה.
זכה בחייו לראות א"י כבושה ע"י צה"ל ומדינת ישראל קמה וקיימת.
לאחרונה חלה במחלה ממארת ונפטר בגבעתיים, כ"ו חשון תשכ"ז (9.11.1967).
צאצאיו מאשתו צפורה: דרורה, חרמונה אשת דב פרונין, שבתאי (מכוון ומתקן פסנתרים).
דוד שחם (שטיינמן)
נולד בוורשה (פולין), י' בשבט תרפ"ג (27.1.1923).
לאביו הסופר אליעזר שטיינמן (ראה כרך שמיני, עמודים 3033-34) ולאמו ורדה בת אברהם בריסמן. עלה לארץ (והוא כבן שנה) עם הוריו בשנת 1924.
בוגר הגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב. למד בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתלאביב. בעל השכלה אקדמאית. קיבל תואר ל.ל.ב.