החליט להשתמש בזכויותיו כפליט ובסוף 1921 חזר לריגה.
ריגה היתה אז בירתה של לטביה העצמאית והחיים הציבוריים היו מלאים ותוססים. כל פלגי הציבור היהודי, שכל אחד מהם ניהל קודם לכן חיים צנועים בתנאי מחתרת, רצה כל אחד להתבלט ברחוב היהודי: "בונד", "צעירי-ציון", "ציונים כלליים", "נציונל-דמוקרטים" ועוד.
נכנס שוב לשורות של "צעירי-ציון" ולקח חלק פעיל בכל עבודות המפלגה, ובשליחותה פעל בשורה של מוסדות ציבוריים. במפלגה היה חבר המרכז ואחרי האיחוד בין "צעירי-ציון" התאחדות וצ.ס. בשנת 1931, היה יושב ראש המרכז. היה מועמד בבחירות ל"סיים" ולעירית ריגה.
היה ציר בקונגרס הציוני ה-19 בשנת 1935 בלוצרן.
לא עלה בידו להסתדר ולעבוד במקצועו. התנאים הלטביים מנעו מיהודים להסתדר במקומות עבודה לא יהודיים. התעשייה המצומצמת במדינה וחוסר אפשרות לחכות - היו לו אשה וילדה ולכן הסכים לעבודה הראשונה שהזדמנה לו.
התחיל בשנת 1921 לעבוד כמזכיר של "צע-ועד" הקהילות בלטביה. זה היה מוסד מרכזי שנבחר על ידי כינוס של כל הקהילות, אבל התקיים על תקציב הג'וינט. האחרון העביר דרך "צע-הועד" את כל העבודה הענפה שלו: שיקום אחרי המלחמה, סעד ועזרה, יסוד בנקים קואופרטיביים, הקמת בתי-ספר למלאכה בריגה ודבינסק שנחרבו בזמן המלחמה וכו' אחרי שהג'וינט חיסל את עבודתו בלטביה נסגר, מחוסר תקציב, גם ה"צע-ועד" (ראה בענין זה מאמרו "צע-ועד הקהילות" בקובץ "יהדות לטביה").
קיבל עבודה בחברת "של" - המנהל הראשי היה הציוני אליעזר אטנגן, והמשיך בעבודה בחברה זו משך 12 שנה, עד שעלה לארץ.
בזמן עבודתו במפלגה "צעירי-ציון" השתתף בעתונות שהוציאה המפלגה ותרומתה של "צעיריציון" לעתונות היתה די ניכרת: עתונות יומית "דער וועג", "אונזער וועג" ובעתונים שהיו מופיעים מזמן לזמן כגון: "דער רוף", "ארבעטספאלק" ואחרים.
פרט לעבודתו המפלגתית התמסר לעבודה בכמה מוסדות כבא-כוח המפלגה: ב"קופת-חולים היהודית" מ-1923 שהיתה ידועה בציבור, הגם חלק של היהודים המובטחים בה רק במעט עלה על 50%, אבל היא נוסדה על ידי פירמות יהודיות, רוב הרופאים היו יהודים וגם בהנהלה היה חלק היהודים גדול מאוד. בהתחלה היה חבר ההנהלה ואחר כך יושב ראש שלה. במשך 10 שנים ומעלה היה מקדיש למוסד זה יום-יום שעות על שעות. היה ידוע שהקופה היהודית היא אחת הקופות המסודרות עם מוסדות ריפוי עצמאיים וכו'. השתתף מטעם הקופה יחד עם מזכירה, אברהם וואולפסון, במשלחת של "קופות חולים לטביות" שסיירו באירופה בברלין, דרזדן, פרג, וינה וורשה, על מנת ללמוד את שיטות הניהול של קופת-חולים בחו"ל.
ניסה להמשיך בעבודה גם אחרי ההפיכה הפשיסטית בשנת 1934, כאשר מונה קומיסאר, גוי לאומני די פיקח, אבל אחרי שהעביר בהתמדה את הקו לדכא את הרוח הפרוגרסיבית של קופת-חולים בלטביה, וכאשר נוכח שאין תועלת בעבודתו, התפטר מההנהלה.
בשנת 1925 עלה בדעת עסקנים ממפלגות שונות להקים ארגון מקצועי של העובדים היהודיים בבתימסחר, משרדים וכו', זה היה חשוב מכיון שרוב הפקידים היהודיים לא מצאו את מקומם בארגונים המקצועיים הקיימים. היה בין חברי הועדה המארגנת של האיגוד ובמשך שנים גם חבר ההנהלה. המלחמה בין "צעירי-ציון" וה"בונד" באיגוד פגם לא במעט בכושר פעולתו.
היה בין המקימים וחבר ההנהלה של "קופת-מלוה וחסכון" על ידי העובדים היהודיים תחת השם "טרוזניק" - מוסד שריכז חסכונות של העובדים ועזר בהלואות על יסודות המקובלים בקופות אלה.
בכל העבודות הנ"ל, עבד בהתנדבות מליאה. התפרנס מעבודתו בחברת "של" ולא קיבל שום שכר ממקום ציבורי כלשהו.
ב-17 בנובמבר 1935 עלה לארץ עם אשתו ושתי בנותיו ע"י סרטיפיקטים שקיבל.
היו לו כל מיני המלצות מאישים מהבית. היו גם שורה של אנשים שבזמנו נפגש אתם בעבודה ציונית במוסקבה ובריגה, וחשב שהודות לנסיונו יוכל להסתדר בעבודה ציבורית, - אבל מכל התקוות הללו התיאש. נוצר אצלו הרושם, והוא לא פג עד היום הזה, שהיה חשוב ומכובד כל זמן שהיתה לו היכולת לקבל את אלה שבאו ללטביה מהארץ אבל היה בלתי רצוי בזמן שעלה לארץ ורצה להיות אחר מהם.
כעבור חודשיים הסתדר בעבודה במפעל פרטי : ב"חברה הא"י לקירור והספקה בע"מ", בה עבד קרוב ל-27 שנים כמנהל חשבונות ראשי ואחר כך גם כמזכיר ההנהלה עד שהתפטר מרצונו בשנת 1962, עקב מחלה ובהיותו למעלה מגיל הפרישה.
לא מצא את מקומו בעבודה מפלגתית בארץ, יש להודות שלא יכול היה להתרגל לעבודה ציבורית המיוסדת ברובה על פרופסיונלים שעבודתם הציבורית היא אומנותם.
בשנים הראשונות התרכז לשפר את ידיעותיו בעברית וללמוד את השפה האנגלית בה ראה צורך הן מבחינה מקצועית והן מבחינה פוליטית, - היה זה בזמן המנדט הבריטי ואי ידיעת השפה הרשמית, - ויש להודות שהאנגלית היתה השפה הרשמית לא רק בחוגים לא יהודיים אלא אף בחלק גדול של הציבור היהודי, - שבלעדיה היה קשה להיכנס ולהתמצא.
מלחמת העולם השניה עם קרבנותיה האיומים ביהדות הגולה ובתוכה גם יהדות לטביה, שבחלקה