אליעזר ברישנסקי
נולד בשנת תרמ"ו (1886) בריבז'ביץ, פלך מינסק ברוסיה הלבנה.
לאביו הרב רפאל מרדכי מליפשינקוב (רבה של הומל).
עד גיל 8 התחנך בבית סבו הרב דרודז'וביצי ר' שמריהו אידלמן ז"ל. משם עבר לליפנישוק, פלך וילנה אל סבו השני מצד אביו ושם למד ובהגיעו לגיל 13 כשאביו התחיל לכהן כרבה של הומל עבר לישיבת לידא בראשותו של הרב ריינס ז"ל והמשיך שם עד גיל 19. בגרודנה סיים לימודי הגימנסיה.
בשנת תרע"ב (1912) עלה לארץ.
התחיל לכהן כמורה ובמשך כ-40 שנה העמיד הרבה תלמידים בנקודות שונות בארץ: מראשוני בית-הספר "תחכמוני" בתל-אביב, בית-הספר "תלפיות", "תל-נורדוי", ואחר מכן בצפת, בחדרה, ירושלים ועוד.
מתלמידיו ממלאים כיום תפקידים ציבוריים חשובים, ביניהם: שופטים, סופרים, משוררים, חוקרים ועוד.
מי שנפגש עמהם מיד הוא מכיר את חותמו האישי של מורם עליהם. אחת מאמרותיו היתה: יש ללמוד וללמד, לא על רש"י כי אם את רש"י.
בשנת 1938 נסע לארצות הברית להתראות עם אביו הישיש שלא ראהו משנת 1913. למרות שראשי החינוך העברי בארצות הברית רצו לסדרו שם במשרה טובה מאוד, העדיף לחזור לארץ שאהב אותה בכל נימי-נפשו.
פירסם מאמרים ומחקרים בעתונות העברית בתולדות ישראל וספרותו וכן תירגם את ספרו של ד. צ. הופמן "ראיות מכריעות נגד ולהויזן" (תרפ"ח) בצרוף הערות מרובות משלו. (ראה לכסיכון הספרות העברית בדורות האחרונים, כרך ראשון, עמוד 354).
היה דמות רוחנית מופלאה, בר-אוריין ובראבהן.
לא היה מקצוע שלא שלט בו. הוא לימד את רוב המקצועות וידע להתעלות וגם להעלות את תלמידיו, אל רמה חינוכית גבוהה.
בקיאותו בתנ"ך היתה להפליא, רוב פרקי התנ"ר ידע בעל פה. כל ידענותו הבלשנית היתה בנויה קודם כל על המקרא. כמחדש ניבים נעזר במקרא וחידושיו היו מבריקים ומפליאים כאחד. ולא בלימוד המקרא בלבד, כי אם גם בלימודים יבשים כחשבון, דקדוק וכוי, ידע ליצור תוכן רוחני חי, באמרותיו ובשנינות בינתו.
היה מחנך אידיאלי. אך לא בלבד מחנך נעלה, שיצק בלב תלמידיו את תמצית נשמתו כי אם היה להם כאב רחמן ודאג למחסורם. בכיתתו היה ילד יתום מאב ואם, שהתגורר אצל אחיו שהיה עני מרוד, ולא יכול היה האח לכלכלו. כמעט שגורלו של הילד עמד להרחיקו מספסל הלימודים ועל אף גילו הרך לטלטלו אל עולם אחר בחיפוש הקיום היום-יומי. המורה והאדם בארישנסקי שהכיר בכשרונו של הילד, ונודע לו על מצבו, עודד את הילד ומדי כל ראש חודש מסר בידיו את הסכום הדרוש לכלכלתו, ומפעם בפעם חבילה ארוזה יפה שבה מצא הילד היתום דברי הלבשה והנעלה. רק הודות למורה זה, בעל הלב היהודי החם והער, יכול היה היתום לסיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "תחכמוני", שבו הרביץ תורה שנים רבות.
היה מרצה קבוע בארגון צעירים ללימודי היהדות ב"כוזרי" וב"תנ"ך". שיעוריו אלה משכו אליהם קהל רב. הם היוו לשומעיהם חוויה נפשית.
בודד וגלמוד היה בסוף ימיו, נשכח מלב. ובידעו ששעותיו ספורות אמר לאשתו: "תראי, גם מנין אנשים לא ילוו אותי בדרכי האחרונה..." כמה טרגי הוא הדבר, האיש שהקים תלמידים למאות נשאר עזוב עד יומו האחרון. בשקט ובצנעה חי, בשקט ובצנעה הלך לעולמו. עמד מדפוק הלב הטוב והטהור, שכמורה ומחנך דגול על קדושת ההוראה מסר נפשו. נפטר בתל-אביב ביום ג' בטבת תשט"ו (28.12.1954).
ביום כ"ט תמוז תרצ"א (1931) מתה עליו רעיתו אסתר בת ר' זאב זמברג מוילקובישקי (שהיתה דמות רוחנית יפה, שבכשרונותיה וכח יצירתה היתה תמיד לעזר על ידו. היתה אשה משכילה, מלאה בתורה ובחכמה, פעילה בשדה החסד והצדקה, ערה לכל דבר טוב ומועיל ומסורה בכל נפשה לקנינינו הלאומיים. שעות הפנאי שלה היו מוקדשות תמיד להשתלמות במדעי היהדות והמוסר הישראלי.
בימי הגרוש (1917) תחת השלטון התורכי לפנים הארץ, כשהגולים התגוררו בחדרה מחוסרי לחם, ארגנה קבוצת עסקניות והמציאה עזרה לנצרכים. היא עזרה בהשתלמות תלמידים עניים, שמצאה בהם כשרונות, והיתה תומכת בהם בעין יפה. בימי מגוריה בירושלים שימשה באת-כוח הסתדרות נשים עבריות; וכל יולדת עניה וסתם קשה יום ומר נפש