והיתה להם עוד עבודה משותפת: הסינכרוניזציה (דבינג) של הסרטים דוברי אידיש. שפה זו היתה אסורה באותה תקופה על בדי הארץ. עיברו אותם והעלו את הסרטים בשפה העברית. לטיפול זה זכו הסרטים: "על חטא" (עם דז'יגאן ושומכר ); "אידל מיטן פידל" (עם מוטי פיקון) ; "מיין שטעדטעלע בעלז" (עם משה אושר ); "שיר השירים" (עם טומשבסקי) ו"מוטל בן פייסי החזן" (סרט אילם כדג מתוצרת רוסית שסידרו שידבר עברית).
בכל הסרטים האלה נשמע קולה המרנין של אשתו ז"ל יחד עם קולו וקול האנשים הקרובים להם. שותפו השחקנים: מרים ברנשטיין-כהן; מיכאל גור (כיום בעלה) ; חנה שינדלר; יוסף גולנד; משה וייס (גיסו) ורבים אחרים. היתה זו עבודה מפרכת שנעשתה על ידם בסטודיה חסרות המכונות והמכשירים הדרושים "כרמל פילם" ונאלצו לעשות הכל במו ידיהם (אשתו והוא), ללא הזנחת יתר התפקידים המרובים שנמלאו על ידם ללא עזרה כמעט מן החוץ.
אף שעיבוד הסרטים מאידיש הכניס רק הפסדים, המשיכו בו בתקוה להגיע לידי יצור סרטים בעברית.
בשנת 1936 בקרו בלבנון וקשרו קשרים מסחריים עם ספקי פילמים ובעלי קולנוע, ומשם נסעו למצרים ושם הוציאו לפועל את עבודת ה"דבינג" המורכבת לסרט "מוטל בן פייסי החזן".
בשנת 1966 עלה באש קולנוע השרון בהרצליה לאחר שחכרוהו מחדש לתקופה ארוכה והכניסו בו סכומים רציניים ביותר, ושוב הורע מצבם הכלכלי. חכרו את קולנוע "אדיסון" בירושלים ושוב החלו להתבסס.
הקימו קולנוע בחיפה בשם "מאי".
בשנת 1931 משתלט הקולנוע על הראינע. בתלאביב נפתחו 3 בתי קולנוע.
חינך אומנים רבים לתיאטרונים וכן מומחים לבתי הקולנוע בארץ. כל השנים חובב (וגם שיחק בהצגות שונות) תיאטרונים ותומך באומנים וסופרים.
אירגן פסטיבלים של קולנוע - פעם בשנה. כשנשאל - מה עושה אצלנו פסטיבל קולנוע ? ענה: כדי לחנך את ההמונים כדי שילמדו לקרוא ספרים יפים, כדי לספק לאנשי הקולנוע המקצועיים. בשנים 1954-55 אירגן פסטיבלים בחיפה. בשנת 1958 בנהריה.
חיבר שירים, סיפורים ואגדות ואף מחזות. במרוצת השנים הפך לאיש הבידור הקולנועי.
ספריו: "היה היתה חיפה" (הוצאת "מאי", 1947) ; "מפלגת הבהמות" (הוצאת "מאי", 1948 - בחרוזים) ; "עץ השדה" (שירים הוצאת "יבנה", 1953) ; "היה אדם ואיננו" (הוצאת "התאחדות בעלי הקולנוע", 1955) ; "לב משותף" (שירים, הוצאת "מאי", 1955) ; "אגדת צפת" (שירה. הוצאת "עירית צפת", 1957); "פורים בגן החיות" (לילדים. הוצאת "זימרון", 1958) ; "בשעריך ירושלים" (שירה. הוצאת "דעת", 1961); "על ידיד כי הלך" (הוצאת "התאח דות מפיצי הסרטים", 1962); "לזכרה..." (לזכר רעיתו ז"ל. הוצאת "ידידי המשפחה", 1966); "אהבה מאונס" (סיפור דרמתי אוטנטי של הוויות, אירועים ומעשי יצירה מתחילתו ועד סופו. זוהי, איפוא, דרמה בשלוש מערכות: א. העבודה החלוצית בשטח הבנין; ב. התיאטרון; ג. הראינוע. הזמן 19201935.
בנותיהם: זמירה אשת חיים פלד; דפנה אשת משה בן-שושן.
שלמה (יעקב) שלוש
נולד בתל-אביב, ה' אלול תרע"ו (3.9.1916).
לאביו יעקב שלוש (ראה כרך א', עמוד 417, בנו השלישי של אהרן שלוש , ראש משפחת שלוש בארץ, ראה כרך א', עמוד 498), ולאמו פרלה בת הרב שלמה ברוך (אב בית הדין בירושלים, נפטרה בת"א ט' תמוז תש"ד (30.6.44).
בוגר הגימנסיה העברית "הרצליה" ת"א (מחזור כ"ד), מחניכי האוניברסיטה העברית בירושלים, ובית הספר הממשלתי למשפטים (של ממשלת המנדט) בירושלים.
ממניחי היסוד להסתדרות הצופים העברים בישראל, גוש הצופים הקשישים בת"א.
חבר הסתדרות הצופים העבריים בלונדון. מותיקי מפקדי ההגנה של ת"א ומפעיליה (1932). לאחר שבמאורעות ברמלה נרצח אחיו המהנדס גבריאל שלוש, ה' אלול תרצ"ח, (1.9.38) (ראה את הערך שלו בכרך שני בעמוד 713) הפך בית אביו בשדרות רוטשילד 11, ת"א, למרכז קשר של ההגנה. חדרו של המנוח גבריאל שימש משך שנים מטה חבל דרום ת"א.
מאז 1945 ועד לאחר מלחמת העצמאות שימש הבית לועד למען החייל. למרכז הקשר של הפלמ"ח בארץ, בחדר הכביסה בבית יצר "חיים החבלן הפלמחי" המפורסם, את בקבוקי המולוטוב הראשונים, ובחדרו של גבריאל ערכו האלופים אבידר ובן-ארצי את תקן הרכבו של צבא ישראל לעתיד.