בפרוץ מלחמת העולם הראשונה יסר בנס-ציונה קומונה כללית של פועלי המקום. כל שכר העבודה וכל הכלכלה דרך מטבח-הפועלים רוכזו בידי ועדתהפועלים. העוזרים העיקריים היו דוד שמחוני (כעת חבר עין-חרוד), זאב פלר (כעת עו"ד). שמואל יבניאלי היה בא לעתים תכופות להדריכנו בעניינים משקיים של הקומונה. הקומונה התפזרה מחמת חוסרעבודה וללא גרעין כספי לאחר קיום של 1/2 8 חודש.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה יסד בנס-ציונה בשנת 1914, בפרוץ המלחמה, התעתמן (קיבל נתינות עותומנית-תורכית), ביחד עם רבים מחבריו, במטרה שלא יצטרך לעזוב את הארץ, היות והיה נתין רוסי.
באמצע הקיץ 1915 נתמנה ע"י ועד הפועלים בתור אינפורמטור של לשכת העבודה בהדרכה והתייעצות מתמדת עם נטע הרפז (אז נטע גולדברג). ביחד עם מוגילבסקי (מגלי) ויקותיאל גולדברג (אחי נטע) טפלו ברכישת נשק מידי הפררים התורכים (חיילים שברחו מהצבא) במג'ידיות עלובות שרחל ינאית (בן-צבי) היתה ממציאה להם מידי פעם למטרה זו.
בימי הסקנדל הגדול בפתח-תקווה, עקב הסכסוך של הפונד-האמריקאי, שהחברים - לוי שקולניק (כיום ראש הממשלה) ונטע הוכו ע"י קבוצת צעירי הפרדסנים בחדרי ועד-המושבה נחלץ בראש קבוצת פועלים והוציא אותם מידיהם.
מאוחר יותר עבד בשירות בכוח (סוכרה) בצמח ע"י הצבא התורכי ביחד עם שבח ואחרים.
היה חבר הוועד המרכזי של "פועלי ציון" בשעת חירום, בתקופת המלחמה העולמית הראשונה, ביחד עם: פיינשטיין, המפל, רחל ינאית ועוד.
ביחד עם קבוצת האחים פורטוגלי (ראה בספר זה) התנדב לגדוד העברי קלעי המלך F.R. 40 (1918), והצטרף למתנדבי רחובות שאז עבד שמה כפועל חקלאי.
מטעם הגדוד נבחר בתור ציר לאספת הנבחרים הראשונה מטעם מועצת-הפועלים בתל-אביב.
היה ציר לוועידת היסוד של ההסתדרות.
לאחר שחרורו מהגדוד העברי נכנס לקבוצת עג'מי ביפו שהתפזרה תיכף לאחר מאורעות הדמים בפסח 1920.
בשנת 1920 נשא לאשה את לאה בת בן-ציון גלוזמן (נפטרה בפ"ת, ב' כסלו תשכ"ו, 26.11.1965) ובזיווג שני נשא לאשה ביום 2.1.1967 את אסתר בת שמואל קצנסקי (מנשואיה הקודמים: פינרמן). הפגנת הראשון למאי בשנת 1921, היתה הראשונה בארץ שהופגנה בתל-אביב באופן רשמי ע"י ציבור הפועלים המאורגן ועברה ברוב פאר ועם. רכב על סוס בראש התהלוכה וצבי לוביביקר (לבון) אירגן את הסדרנים המפקחים על הסדר. בשעת התהלוכה קיבלו את הידיעה בדבר הפרעות שהחלו ביפו והתהלוכה התפזרה.
כחודש לאחר הפרעות נחקר ע"י לוק , מזכיר מממשלת המנדט, ועד היום לא ידוע לו, לאיזו תוצאות הביאה החקירה.
בתוקף דרישת החברים: בלוך-בלומגפלד, צבי לוביניקר (היום - לבון), הקים לשכת עבודה בת"א וביפו, נעזר הרבה ע"י דוד שמחוני (כעת בעין-חרוד, נפצע בחיפה בשמירה בזמן שרותו בגדוד העברי).
לדרישת צבי לוביניקר (לבון), יסד את המאפיה הקואופרטיבית הראשונה בת"א, שעברה אחר-כך לרשות "המשביר".
נשלח ע"י דוד בלוך-בלומנפלד לחיפה לנהל את הקואופרטיב למסגרית "עמל".
מחיפה עבר לסניף קופת-חולים בתל-אביב.
בשנת 1925 עבר לנהל את סניצ קופת-הולים בפתח-תקווה.
בשנת 1930 פרש מכל עבודה ציבורית בהסתדרות וזה לאחר, לפי דעתו, שבהסתדרות התחילו נושבות רוחות של קריערזום והבלטת מפלגתיות מובהקת ונסתלקה רוח ההתנדבות והמסירות באשר רגיל היה להתמסר לתפקידו ללא כל פניות.
רוחו שלא שקטה בו ותבעה פעילות, החליט על כן להקדיש מרצו לטובת כלל ציבוריות ומצא שדה פעולה בין אזרחים ללא הגדרה מפלגתית מיוחדת.
בשנת 1934 קיבל עליו לפי בקשת ד"ר ראובן כצנלסון את ניהול סניף "קופת-חולים עממית" בפ"ת, שהיה עוד בתחילתו.
בהתרחב חוג הפעילות בהתאחדות הסוחרים הכללית, שבלעה את רוב מרצו וזמנו, נאלץ היה להתפטר מהנהלת קופת-חולים עממית בשנת 1942.
יסד בפ"ת "קרן-הלוואות" ע"י התאחדות הסוחרים, הפותרת במידה מסויימת את בעיית חוסר אשראי למעוטי אמצעים.
כל השנים חבר ההגנה.
לאחר ההתנקשות באניה "אלטלנה" בחוף ימה של תל-אביב, במלחמת העצמאות, עבר ל"תנועת החרות".
בשנת 1964 נתקבל כאח במיסדר בני-ברית בפתח-תקווה.