במתולה) בת ישראל כהן-שצקי (מעסקני הישוב הישן והמסחר ביפו. ראה ערכו בכרך שני, בעמוד 649), ואחרי פטירתה בת"א, י"ח אלול תרפ"ז (15.9.27), נשא בזיווג שני את אחותה שרה. היות וחלה בקדחת הידועה בימים ההם בחדרה, נאלץ בפקודת הרופא לעזוב את המושבה לשנתיים, ועבר לתל -אביב.
עבד בחנות המכולת של חותנו בשוק אל-דר ביפו.
חזר לחדרה ונתקבל לעבוד בהלוואה וחסכון בע"מ ביסודה, במושבה.
עבד בפקידות 33 שנה. בשנת 1964 נתמנה למנהל סניף הבנק בגבעת אולגה.
אחרי מחלה, יצא בשנת 1965 לפנסיה.
כל השנים היה חבר פעיל בהגנה.
צאצאיו (מאשתו הראשונה): זהירה אשת יהושע קלינגר (בנם: רם). מאשתו השניה שרה: דן הלב"ץ (טכנאי בדאר חיפה. רעיתו: יעל בת אברהם סופר . ילדיהם : זיו, ישראל).
יוסף חריט
נולד בעיירה פוזלוב, פלך קובנה (רוסיה), בשנת תרנ"ו (1896).
לאביו יהודה חריט ולאמו חיה בת הרב רבינוביץ. קיבל חינוך כללי בסמולנסק (הוריו נטו לציונות והאח הבכור לסוציאליות).
עלה לארץ בגיל 17, בשנת תרע"ג (1913), שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1914 היה במרחביה ועבד כפועל חקלאי והצטרף לאגודת "השומר". היה בין מקימי "קבוצת הרועים" מבין חברי "השומר", במטרה שתחיינה חיינדודים ממש לשם לימוד הארץ כולה וראייתה כיחידת שמירה אחת. ראשי "השומר" הסכימו לתכנית זו והושיטו עזרה למבצעיה, לחיות בבדווים לכל דבר. קבוצה קטנה בת ארבעה הברים בלבד, נטלה עליה את המשימה של לימוד מקצוע המרעה מפי הבדווים ואת לימוד תנאי חייהם של אלה. שלושה מתוך הארבעה עמדו במבחן ולאחר שנת לימוד לערך, חורי כבעלי מקצוע לכל דבר, כרועים מאומנים בשיטת המרעה הבדווי. גם בצורתם החיצונית דמו אלה לבדווים: ערומים למחצה, מגודלי שער וזקן וצנומיס כמותם.
קיבלו בתור נסיון ראשון את המרעה של עדרי המושבות העבריות. החלו רועים את עדר "בית וגן" על יד יבנאל, כשהם הולמים על השטחים רחבי הידים שמעבר לירדן, בגולן ובחורן, בהם יחיו שבטי-נודדים יהודיים, אשר תוך כדי עבודתם ישמרו על גבולות הארץ ויהוו חומת-בטחון לכפרי-החקלאים היהודיים, מגן נאמן מפני כל פורע ומתנכל. זמן רב לא יכלו להמשיך בכך: ג'מאל פחה, מפקד הצבא התורכי במלחמת העולם הראשונה, החל ברדיפותיו את חברי "השומר", וחבריו היו אנוסים להסתתר מפני נוגשיו ו"קבוצת הרועים" נתפזרה.
בשנת 1916 עברה "קבוצת הרועים" לתל-חי יחד עם עליית חברי "השומר" לכפר גלעדי.
נשא לאשה את צביה בת יוסף אברמזון (מהמושבה כנרת. ראה את הערך שלה וערך אביה בכרך זה).
בשנת 1918 בימי הגיוס בגליל, ובויכוח שעורר בין אנשי "הפועל הצעיר", שדרשו להשאר בארץ, בישובים ולא ללכת ל"אוואנטורה צבאית", כביטויים הם, ובין הדעה המנוגדת שאמרה, כי עם הרוצה בארץ, בחופש, חייב לכבוש אותם בכוחו הוא ולא לקבלם כמתנה מידי זר, ואפילו הוא ידיד הגון, כפי שהעריכו אז את האנגלים הכובשים.
"השומר" שהבין, שאת הבית הלאומי המובטח כמדינה יהודית, שמתנה כזאת לא יגישו לנו על מגש כסף, והבינו, כי עליהם לעשות את המלאכה השחורה, לצרף את הכוח היהודי הפיסי למען רכישת הארץ והחזקתה.
"השומר" החליט אז, כי עליהם לחלק את כוחותיו בהתאם לצרכים ולפרופורציה שביניהם: את המשק יש להבטיח עד יעבור זעם, במינימום של כוחות אדם: יש להפריש חלק מהחברים למשטרה, העתידה להתארגן בכיבוש הארץ ע"י הבריטים, וכל יתר החברים המסוגלים לגדוד העברי. חריט היה בין אלה שהתגייסו (מספרו בגדוד היה 7075).
עבר את האימונים, חברי "השומר" חשבו אז, שלו היו נותנים להם את הרשות, היו כובשים את כל הארץ, בכוח שהיה להם ולנוער בארץ. ימים רבים עברו עליהם בגדוד באפס מעשה, שהיה מיותר לחלוטין בעיניהם.
יום אחד הודיעו לחברי "השומר" בגדוד העברי, ששמואליק הפטר חזר ממאסרו בדמשק וישא דברו אליהם. נתאספו בבית הכנסת במושבה "באר-יעקב" (מחנות הגדוד היו אז ב"סרפנד" בקרבת "באריעקב"). זה היה אחרי שהתורכים נכנעו והוכרזה הצהרת בלפור להקמת מדינה עברית. והנה שמואליק מביא לפניהם עובדות על "פרעות ביהודים" שהערבים מתכוונים לערוך בעזרת השלטון הבריטי. לכן