במהירות וללא טעויות. בכיתת הסידור שהה העילוי רק יום אחד. למחרת הועבר לכיתת החומש. לא עבר שבוע והוא "הוקפץ" לכיתת הגמרא ותוך ימים אחדים היה הטוב והמצויין שבין הנערים. ואז, שוב לא היה לו מה לעשות יותר בחדר של מייצ'ט. הוריו נאלצו לשולחו מביתם. הוא נדד לסלונים ולנוברדוק, וגם שם הפליא את כל רבותיו, לא רק בכוח תפיסה מזהיר ומהיר כבזק, אלא גם בחריפות ובשכל ישר ומעמיק.
בן שתים עשרה היה כאשר פגש, במה שהיתה עבורו פגישה גורלית, את ר' אהרן רבינוביץ מבכירי תלמידי וולוז'ין. תלמיד זה שלימים נשא את בתו של הרב מלידא, רבי יצחק יעקב ריינס , עתיד להיות לו השפעה רבה על גורלו של ה"עילוי". לקח אותו לוולוז'ין והציג אותו בפני ראשי הישיבה, בפני: הנצי"ב (הנ"ל), כן הוצג בפני הרב חיים סולובייצ'יק .
הרב אלחנן בונים וסרמן (שהיה לאחר מכן ראש ישיבת ברנוביץ), היה באותו זמן תלמיד הישיבה והוא נוכח בשעה שהרב חיים סולובייצ'יק "שוחח בלימוד" עם הנער שזה עתה הגיע לישיבה. סיפר הרב אלחנן בונים וסרמן לאחר מכן, כי הרב חיים סולובייצ'יק לא עצר בעד רגשותיו ואמר: "עילוי כזה לא ראיתי מימי". כך דבק בו השם "עילוי", ובתואר זה נודע כל ימיו.
בספרו "מוולוז'ין ועד ירושלים" מקדיש הרב מאיר ברלין (בר-אילן, ראה כרך רביעי, עמוד 1374), בנו של הנצי"ב הנ"ל פרק מיוחד ל"עילוי ממייצ'ט", ובין יתר דבריו הוא כותב: "...המייצ'טי הקטן והרך בשנים זכה לשם עילוי בלי פקפוק. הוא היה כל כך מיושב, כה ישר, כה פשוט, עד שלא עלה על דעתו של איש כי בנער הרגיל צפונים כשרונות בלתי רגילים. כשרונו היה בזה שהיה תופס כל דבר במהירות מפליאה, ברמז ממש הבין מיד מה שחברו רוצה להגיד, ועם זה היה בעל שכל ישר ועמוק. השכל הישר היה מפותח אצלו, נטוע בו בכל מאת האחוזים. ממוחו ומפיו לא יכול לצאת דבר שאינו הגיוני ושאינו עומד בפני הביקורת בכל המובנים".
"עילוי משונה". שעה שילדים בני גילו עסקו במעשי משובה, היה הוא שקוע כל כולו בלימוד.
את חגיגת הבר מצוה שלו חגג בוולוז'ין, בביתו של הנצי"ב. הוא הכין בעצמו דרשה בסוגית "מלאהו בקרובים כשר" (ב"ב, קס"ב), והשמיע אותה בפני הנוכחים. הדרשה עוררה את התפעלותם של כל הנוכחים, והרב חיים סולובייצ'יק אמר שראויה הדרשה שתאמר בפני כל תלמידי הישיבה במסגרת אחד השיעורים.
באותן השנים, לא חש העילוי כי שונה הוא משאר הנערים, וכי אין הוא מקדיש מזמנו לצד הקל של החיים.
היה ילד בעל כשרונות בלתי רגילים, אולם במהותו הוא היה ילד רגיל ולכן גם סבל מהיותו "עילוי". "משגיחים" רבים שמרו עליו והקפידו שישקוד על תלמודו ויסכין להיות גדול גדולי-הדור. בחו רים מבוגרים ממנו היו באים להשתעשע עמו בדברי תורה, ראשי ישיבות ורבנים רוצים היו לתהות על קנקנו ולראות כמה גדולתו. אז זכה גם לתואר "העילוי המשונה". אנשים תיארו לעצמם כי הם עתידים לפגוש בנער בעל עיניים בוערות, שתנועותיו עצבניות, שדיבורו אינו רהוט ושתגובותיו משונות, שהרי כאלה היו בדרך כלל ה"עילויים", מהירים להעלב, נוחים להפגע וגדושים ב"שגעונות" וזרויות. ואילו בו מצאו ילד חיוור פנים שעיניו העמוקות חודרות ומלאות חכמה. כזה נשאר גם כאשר גדל. מעולם לא דבק בו צל צלה של קפריזה ולא היה משועבד לשגעונותיו של גאון.
היה עילוי בולט לא רק בכשרונותיו אלא גם בחיצוניותו. די היה להתבונן בעילוי ובצורת התנהגותו כדי לגלות שעומד בפניך אחד מהם. הוא לא היה שונה בחיצוניותו מכל בחור אחר.
בוולוזין למד רק שנתיים. בראשית חודש שבט תרנ"ו (1896), פקדה הממשלה הרוסית על סגירת הישיבה. היות ומצא בהרב חיים סולובייצ'יק את רבו המובהק, הצטרף לקבוצה של תלמידים וותיקים שיצאו עם רבם חיים לבריסק. אביו של הרב חיים, הרב יוסף דב סולובייצ'יק נפטר בבריסק ובנו הרב חיים ירש את מקומו כרבה של העיר. ארבע שנים נוספות ישב העילוי עם מורהו הרב חיים , ובין השנים, למרות הבדלי הגיל הגדולים, נתפתחה זיקה נפשית עמוקה. הרב חיים הטיב להעריך את תלמידו, והתלמיד העילוי ראה ברבו את חזות הכל. רבו דיבר על תלמידו העילוי בהתלהבות מרובה. כל אימת שהיה עוסק בסוגיה מסובכת היה קורא לתלמידו העילוי ושואל לדעתו. כאשר היו באים לרבי חיים אורחים גדולי תורה, היה מציג בפניהם את תלמידו העילוי. אולם העילוי לא אהב להיות מוצג בפני אורחים, הוא גם לא אהב להוכיח את כשרונותיו, לא היה בו מאומה מיסודו של העילוי הראוותני, הזקוק לאהדת הקהל ולפרסומת, הוא היה כאמור: "עילוי משונה".
לימים היתה דמותו המופלאה של הרב חיים סולו בייצ'יק משמשת לו, לעילוי, כקנה-מידה להערכת אנשים ושיטות. "גדולתו של הרב חיים היתה לא רק במה שהיה אומר אלא גם במה שלא היה אומר. הוא לא היה אומר דבר שאינו נוקב ואינו מבוסס".
למרות שדרכי הלימוד של הרב חיים ושל תלמידו העילוי היו בסופו של דבר שונים, הרי גישתם ההגיונית והבנתם העמוקה היו דומות.
שמעו של ה"עילוי ממייצ'יט" נפוץ בישיבות ליטא. ראשי הישיבות רצו שהנער הפלאי ילמד בישיבתם. גם "סבא מסלובדקה", הרב נתן צבי פינקל, התעניין בעילוי, לכן שלח את בנו הרב אליעזר יהודה פינקל לבריסק, להשפיע על העילוי שיעבור ללמוד בסלובדקה. את בריסק עזב העילוי בחשאי בלא שהודיע על כך לרבו. אולם קודם לעזיבתו את בריסק ולצאתו לסלובדקה, התנה עם בנו של "הסבא מסלובדקה" הנ"ל, כי הוא לא יהיה כפוף לסדרי הישיבה בנוגע לשעות הלימוד ואף לא יצטרך להשתתף בשיעור