בעצתה. את הארנים ואת עצי הבנין קנתה ואת הרעפים בחרה, ועמדה כל היום על הסתתים, הבנאים, הנגרים, הטייחים, הסיידים והצבעים. גם תכנית הבית רשמה בעצם ידה...
עם רדת הגשמים, כשרוותה האדמה מים די צרכה, היה ה"בחר" שלה מן הראשונים וגם כרמה היה אחד הראשונים בזמן ובמעלה. "כרם בתיה מקוב" היה מן הידועים במושבה. זמן רב בטרם יבשלו הענבים בכרמי המושבה. כבר נפלגו הדעות. ה"זקנים" ביקשו ללכת בדרך הסלולה ולבקש מאת הבארון רוטשילד כי יכלול את ענבי רחובות בכלל ענבי מושבותיו ויקבלם ביקביו שבראשון לציון.
היא, ועמה כל ה"צעירים", דרשו מעשה נועז, סלילת דרך חדשה, עצמאית, לתוצרת היין וייסוד העסק על אחריות מסחרית ולא על חסד ותמיכה. יד "הזקנים" היתה על העליונה, הרוב ביקשו ללכת עם הזרם... אמנם התוצאות היו מרות, קערת העצמאות של המושבה נהפכה על פיה, ורבים הצטערו, מקץ שנים, על אשר לא שמעו בקולה של בתיה.. .
ולא רק ב"כרם" עשתה חיל. הדריכה את בניה בעבודתם, בבית, בחצר, ברפת ובלול, ידיה עוסקות בעבודה, ובנותיה עוזרות על ידה.
התנור הראשון במושבה לאפיית לחם הוקם על ידה, את התנור העמידה לרשות הציבור, ויום-יום אפתה בו אשה אחרת, לפי התור, את לחמה. אפיית הלחם בימים ההם נמשכה מצאת השמש ועד חצות הלילה... חומר להסקת התנור היה רע מאוד, רובו מגללי בקר יבשים ו"קסל", תבן גס.
ביתה היה מן הבתים האמידים במושבה. כשבאו ימים רעים ואזלו כל "המזומנים" שהביאה, וההכנסות של המשק לא כיסו את ההוצאות, וגם ביתה הגיע למחסור ולנסיונות קשים, אבל רוחה לא נפלה וידעה להעביד את עצמה ואת בניה בכל עבודה קשה, ידעה לצמצם את הוצאותיה עד לקצה היכולת, ועמדה בנסיון, לבלי לקבל כל עזרת בשר-ודם... וזכתה באחרונה לימים טובים מאוד.
בימי ה"תסיסה" במושבות, בימים של בקשת דרכים להשתחרר "מדבשה ומעוקצה" של הפילנטרופיה, היתה תמיד עם ה"מתמרדים", תמיד עם ה"צעירים" אף כי בענייני שמירת המסורת של האבות נלחמה בהם וחלקה היה עם מתנגדיהם של הצעירים. דבריה המעטים והספורים היו תמיד בעלי משקל.
שנים רבות עמדה על משמרתה. את המולדת החורגת הישנה שכחה לחלוטין ולא הזכירה אותה, אף פעם לא נסעה לבקר שמה את קרוביה. את בניה הנשואים שנשארו שם הביאה לארץ, וזכתה להקים ביישוב את אחת ה"חמולות" (משפחה, בית-אב) הגדולות והמסונפות ביותר בארץ, המונה עשרות רבות של נפשות.
הכינה בכתב יד (באידיש) תכנית ותקנות להקמת מוסד כעין "קופת חולים" לבני המושבה והפועלים. כתב היד נמצא בידי נכדה העו"ד חגי מקוב (בן בנה מרדכי מקוב ז"ל) בתל-אביב.
ועד זקנה מופלגת עמדה בראש ה"שבט'' הגדול שהקימה בארץ, והכל היו נשמעים לה.
קראו לה "האם מרחובות".
מהספר "משפחת האדמה", ספר ראשון, מאת משה סמילנסקי).
נפטרה ברחובות ביום י' בטבת תרע"ב (27.12.1911) ונקברה סמוך לנחלתה.
צאצאיה: משה איסר, צביה אשת משה לייצקי, רחל, חיים, חוה אשת יחזקאל שטטלמן, מרדכי, יהונ תן, איטה אשת יוסף זילברשטיין, הרצל.
יפה בן-עמי
נולדה באודיסה (רוסיה), כ"ג אלול תרס"ט (9.9.1909).
לאביה אלחנן לרנר ולאמה ויטיה בת ישראל אלי עזר (נפטרה בתל-אביב, ט"ז תשרי (ב' דסוכות) תרפ"ו (4.10.1925). נולדה בסיבינובקה (רוסיה) בשנת 1879. הובאה לקבורה בבית העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב.
למדה באודסה בגימנסיה של גב' תמרה קופ ז'בוטינסקי (אחותו של זאב ז'בוטינסקי. ראה את הערך שלה בכרך שמיני בעמוד 3150).
עלתה לארץ בשנת 1919.
המשיכה את לימודיה בגימנסיה העברית "הרצליה" בתל-אביב.
בגיל 15 התייתמה מאמה ובגיל 17 התייתמה מאביה, והיא נטלה עליה את עול הבית וחינוך אחיותיה הצעירות.
באחד עשר לספטמבר 1928 נישאה לעובד בן-עמ"י שהיה אז המזכיר הכללי של הסתדרות בני-בנימין, יו"ר ההנהלה וחבר המערכת של העתון "דאר-היום" (ראה את הערך שלו בכרך שני, עמוד 1024, ופרטים נוספים על פעולותיו המוצלחות בבנין העיר אשדוד ועוד תמצא בכרך ט"ז, בעמוד 4994).
הלכה אחרי בעלה במדבר בדרך לא זרועה בהקמת העיר נתניה וליוותה אותו בכל דרכו ההתיישבותית