שונים. הרביץ תורה ברבים עד לימיו האחרונים. על אף ידיעותיו הרבות בכל ענפי התורה היה מצניע לכת.
ביום ט' אלול תשכ"ח (2.9.1968) בשעה שהלך לסדר סיום במסכת שלימד אז, פגעה בו מכונית ונפצע קשה.
בשבת י"ד אלול תשכ"ח (7.9.1968) נפטר והובא לקבורה בבית העלמין בפתח-תקוה.
זכה לראות נין שנולד לבת בנו בנימיו, חדשים לפני פטירתו.
צאצאיו: דב אטינגר (רעיתו: רחל בת נתן שוארץ); בנימין בר-חמא (אטינגר ) (רעיתו: מרים בת יוסף יונס); טוביה אטינגר (רעיתו: יהודית בת מרדכי (מרטון) קלופשטוק); אברהם אטינגר (רעיתו: שרה בת יוסף נובודבורסקי): אהרן אטינגר (רעיתו: בתיה בת ברוך בן-אברהם); עמוס בר חמא (אטינגר ), רב סרן בצה"ל (רעיתו: רות נתן סופר.
יעקב מוזר
נולד בקיפפלן בשליסבורג (גרמניה) בשנת תקצ"ט (28.11.1839).
קיבל חינוך מסורתי וכללי בהמבורג (גרמניה) וריס בפריז. למד משפטים וקיבל תואר עו"ד.
היה בעל תעשיה.
בן 60 היה כשעבר לגור ברדפורט (אנגליה). שם המשיך בעסקיו.
ב-9.3.1875 נשא לאשה את פלורנץ , בתו הבכירה של סמואל כהן ממנצ'סטר.
בעזרת רעיתו הנהיג את שיטת הנדבנות לפי "אלברפלדר", התנדבות לתמוך בעניים.
היה שופט בעיירה ברדפורט באנגליה.
היה אדם צנוע וישר דרך, מכובד מאוד. היה ציוני נלהב, מוקסם כולו מזהרו של ד''ר תיאודור הרצל כחסיד לרבו.
בהיותו חסוך ילדים, חי עם אשתו בצניעות וחסך לו בימי חייו סכומים ניכרים.
בקיץ תרס"ז (1907) התקיים הקונגרס השמיני בהאג, בירת הולנד. מנחם מנדל שיינקין (ראה כרך ד', עמוד 1608) וד"ר חיים בוגרצ'וב (אח"כ : בוגר , ראה כרך שני, עמוד 1016) נבחרו כצירים לקונגרס מארץ ישראל. נסיעתם זאת היתה גורלית לעתיד הגימנסיה העברית ביפו - אח"כ בתל-אביב. הכל (הצירים) התעניינו במצב הגימנסיה. שיינקין הרבה להפיץ מניות של אגודת הגימנסיה בהצלחה. ד"ר שמריהו לוין (ראה כרך ד', עמוד 1855) ומנחם מנדל אוסישקין (ראה כרך חמישי, עמוד 2316) העזו לדבר על השגת אמצעים לבניין בית לגימנסיה, ודווקא בית מפואר כראוי לגימנסיה העברית הראשונה, וכאן אירע הנס. בין הצירים היה הנדבן יעקב מוזר הנ"ל ואחרי נאומו של הנשיא דוד וולפסון (ראה כרך ט"ו, עמוד 4885) מעל במת הקונגרס, הלהיבו את דמיונו הציוני של מוזר והודיע, כי יתרום 80 אלף פרנק להקמת בית לגימנסיה, ותנאי אחד בלבד התנה, שהמוסד ישא עליו את שמו של ד"ר הרצל . הצעתו הקימה שאון ושמחה, ושם מוזר היה לתהילה. ד"ר בוגרצ'וב בירך אותו בשם הגימנסיה העברית והוא קיבל אותו בדמעות על לחייו. כל העיתונות כתבה על התרומה. מוזר שאל את בוגרצ'וב על דבר הפרוגרמה (התכנית) שלהם, ואם מלמדים דת בגימנסיה. תשובתו היתה - לא רק דת. דעתו היתה, שיהיה זה בית ספר תיכוני על פי התכנית של בתי ספר כאלה באירופה, באופן מודרני. והבטיח כי בעוד שנים-שלושה חדשים יבוא לבקר בא"י לראות את מצב הגימנסיה. ואם תמצא חן בעיניו יעשה עוד הרבה בשביל מוסד זה. כי חפץ הוא שנדבתו תהיה רק להתחלה של העבודה הגדולה של החינוך העברי בא"י.
ד"ר וורבורג ואחרים השיגו סכומים ניכרים לרכישת מכשירי כתיבה ועוד.
הגימנסיה עברה (לפני בנין ת"א) ברחוב סמוך למושבה הגרמנית ביפו, בבית בן שלוש קומות.
בינתיים הודיע מוזר כי בחר בקורטוריום לגימנסיה העברית הרצליה ובראש הקורטוריום נבחר הרב החכם ד"ר משה גסטר שהואיל לבקר את הגימנסיה כדי להכיר את טיבה (הרב ד"ר משה גסטר היה הרב של עדת היהודים הספרדים בלונדון).
בקונגרס ה-7 נבחר מוזר לראש הוועדה המתמדת ולסגן יו"ר הקונגרס הציוני.
הוא ניהל את רוב ישיבותיו ביד חזקה, ונשא נאום נמלץ על שאלת התרבות הלאומית בציונות. הוא היה אחד הראשונים שהבליטו הבלטה יתירה את השרשים המסורתיים של התנועה הציונית.
כשהגיע הד"ר גסטר ליפו נפגש עם יו"ר הוועד המפקח, מרדכי בן-הלל הכהן (ראה כרך ג', עמוד 1114) והודיע, כי מטרתו להוודע, אם המוסד מחנך את הדור הצעיר על טהרת המסורת היהודית. נכנסו עמו לחדרי הלימודים, ולפי דבריו התענג לשמוע את הדיבור העברי החי והרהוט בפי התלמידים. אבל חיפש ומצא את הקוץ שבאליה. הוא ניגש אל שולחן