היה ידוע כמגיש עזרה ראשונה בהתנדבות לשחקני הספורט במכבי ת"א.
המשיך לעסוק במקצועו בתעשיה כימית וכבעל בית מסחר לרפואות.
נפטר ביום א' י"ט בחשון תשי"ב (18.11.51) ונקבר בקרית שאול בת"א.
צאצאיו: בנימין טיומקין (מנהל בית מסחר לרפואות. רעיתו אסתר בת ר' אברהם יצחק אפלמן מירושלים. ראה את הערך שלו בכרך החמישי עמוד 2290); רבקה אשת נחמיה תאומי (מנהל המשק בעירית חולון); חוה אשת צבי סופר (מנהל חברה להשקעות); אילה אשת ניצב משנה יהושע בן-ארי (היועץ המשפטי במטה הארצי של משטרת ישראל ושל משרד שר המשטרה. ראה את הערך שלו בכרך י"ז בעמוד 5175).
שלום שווארצבארד (גראלניק)
נולד בעיירה איזמאיל אשר בתחומי בסרביה בשבת נחמו תרמ"ו (18.8.1886) (בשעה שאביו נלקח בעיר הולדתו לצבא הרוסי, ובעצם תקופה של המלחמה בין רוסיה ותורכיה. וכך נשאר בעיירה איזמאיל, ושם נשא אשה. אביו ר' משה גראלניק היה הראשון שבא לגור בבאלטה, עיר מחוזית בפלך פודוליה) ולאמו חיה. (כשחזרו לבאלטה שכר אביו חנות ואמו היתה מוכרת צרכי מכולת, והוא פתח קיוסק).
קיבל חינוך מסורתי בחדר ובתלמוד תורה. היות ומצב הפרנסה הלך ורע, מסר אותו אביו לעבוד בתור "עוזר" לחנות גלנטריה. מקץ שתי שנים של עבודת פרך כפולה בלא שכר של פרוטה, עבר לעבוד אצל שען בתור שוליה. בתנאים שסידרו עם אביו: שלוש שנים יקבל רק מזונות ובשתי השנים האחרונות יצטרף לכך גם שכר מועט. לאט לאט למד את המקצוע, לפרק שעונים לתיקונם.
בגיל עשרים (1906) עזב את ארץ מולדתו ועבר לווינה באוסטריה. שם הספיק לשבת יחד עם כמה מחבריו שהיו מחוסרי עבודה בבתי סוהר. גורש לבו דפשט (הונגריה) ומשם התגלגל שוב לגליציה. עבודה לא השיג ורעב ללחם. עבר לסטרי ומשם נדד לסקלה הסמוכה לגבול ההונגרי. משם התגלגל לשוייץ, משם נסע לעבוד בבית חרושת לשעונים בגרינכן. ומשם עבר לפריס לאחר השטפון בראשית 1911, ושם המשיך במקצועו כשען.
ב-1914 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הצרפתי והשתתף במערכות "לגיון הזרים". נפצע קשה וב-1916 זכה באות הצטיינות "צלב המלחמה". ב-1917 שוחרר מן הצבא. חזר לאוקראינה ובסוף ספטמבר 1917 בא לאודיסה ומשם לבאלטה, מקום שם ציפה לו אביו. סיפר להם על צרפת שבה חיים יהודים ונוצרים בשלום. באמצע אוקטובר 1917 חזר לאודיסה. בדצמבר 1919 הפליג לקושטא (תורכיה) באניה "ניקולי הראשון" בתור מי שהיה מתנדב בצבא הצרפתי. מקושטא נסע למרסיל ומשם לפריס וסידר לעצמו עסק שעונים קטן בבולבאר מזילמונטן מספר 82 ועשה בה עד 1920.
נשא לאשה את אננא (בשנת 1910 באה מאודיסה לפריס, עבדה כתופרת).
במרוצת תקופה זו, בימי שלטונו של ה"דירקטוריון" עברה הסמכות היעילה היחידה לידי ראש הצבא. האוכלוסיה היהודית נרדפה באכזריות: גדודי הקוזאקים ופלוגות הפארטיזאנים השליטו טרור בכל מקום. דעת הקהל באירופה גילתה אדישות לפשעים אלה.
הפוגרומים הנוראים ביותר היו אלה שנתחוללו ב-1919 בברדיצ'ב, בז'יטומיר - פעמיים תוך חצי שנה באורוץ', בפרוסקורוב, בטולצ'ין - כולם בוצעו בפקודתם הישירה של האטאמאנים, שסרו למשמעתו של סימון פטליורה (נולד בפולטבה, לאב עגלון. לפני המהפכה עבד כרואה חשבון. הוא נמנה עם המפלגה הסוציאלדימוקרטית, אך חדור היה באותה מידה גם ברוח לאומית. בלא שציפו לכך, נעשה מאז 1917 לראש הכוחות האוקראיניים המזויינים, ובדצמבר 1918 היה לאטמאן הראשי ולנשיא ה"דירקטוריון". משגורש מאוקראינה, במחצית 1920, התיישב בשנת 1921 בפריס - צרפת).
שווארצבארד חי בצל סיוט זה, אף היה עד לכמה פוגרומים, בהם ניספו בני משפחתו.
(הפוגרומים הצבאיים הגיעו לשיאם בשחיטה ב"פרוסקורוב" בט"ו באדר ב' תרע"ט (15.2.1919). בעיר זו, בת 50,000 תושבים (מחציתם יהודים), התחולל מרד-נפל קומוניסטי, בו לקחו חלק יחידות-צבא אוקראיניות וכמה נערים יהודים, חברי התא הקומוניסטי בעיר. מפקד הקוזקים על שם "פטליורה", "סימוניקו" החליט לערוך טבח ביהודים. השחיטה נמשכה כארבע שעות וכ-1700 יהודים נטבחו בה ונפצעו למעלה מ2000 יהודים, וכך המשיכו להרוג ביהודים).
בשנת 1920 חזר לפריס ופתה חנות שעונים קטנה בשדרות מינלמונטאן.
בשנת 1925 כשנודע לו כי פטליורה מתגורר אף