הוא בפריס, נשבע לנקום ממנו את דם אחיו השפוך. עמד וקנה לו אקדח ושקד על גילוי עקבותיו של מחולל הפוגרומים של שנת 1919 כנ"ל. אחרי חדשיעיקוב ארוכים הבחין בו לבסוף כשהוא נכנס יחידי למסעדה ברחוב ראסין. מיד חש אל בית הדואר הסמוך ושלח לאשתו מכתב-אכספרס, כדי להודיעה על תכניתו, ובלא שהכיר קודם לכן את העורך דין הנרי טורס , כתב גם אליו בחפזון שורות אחדות, כדי להפקיד בידו את ההגנה על עצמו.
כל הנסיבות האלה העידו על מעשה במחשבה תחילה, ואמנם קיבל על עצמו את האחריות למעשהו ולא הסתיר דבר.
ביום 25.5.1926 בשעה 2.15 אחר הצהריים יצא מן המסעדה "שארטייה" ברחוב ראסין, שב"רובע הלאטיני" של פריס, וניגש אל אדם שפגש בסביבה ושאל אותו בשפה האוקראינית: "האתה פאן סימון פט ליורה? " הנשאל נדהם ולא השיב, רק הניף עליו באורח אינסטינקטיבי את מקלו. אותו רגע שלף שווארצבארד מכיסו אקדח וקרא בקול נרגש: "הגן על נפשך, נבל !" ובתוך כך ירה בו חמש פעמים בצעקו: "הרי לך בשכר פרוסקורוב! הרי לך בשכר ברדיצ'ב! בשכר אומן, בשכר צ'רקאסי !".
הנתקף כרע על המדרכה, תוך שניות ספורות הוזעק שוטר למקום, ומשפורק מנשקו התנפל עליו המון רב. לשווא קרא אליהם בתקיפות: "רוצח המונים הרגתי !" הקהל הרביץ בו ובקושי רב עלה בידי השוטר לחלצו.
משהובא למשטרה גולל לפני החוקר את סיפורו, מסר את שמו. משנודע לו כי הרוצח הנ"ל נמצא בפריס גמר אומר להרגו כדי לנקום את דם אחיו היהודים, שנטבחו באוקראינה בשנת 1919. זמן רב התחקה על עקבותיו, מעולם לא הכירו אישית, ועל כן הוצרך לזהותו בעזרת תמונה קטנה שגזר מתוך המילון האנציקלופדי "לארוס" ותצלום גדול יותר, שנתפרסם בעיתון האוקראיני בפריס "טריזוב". ימים רבים ארב לו, עד שנתגלה לו, כי הוא היה נוהג לאכול יום-יום בצהריים באותה מסעדה, ואז קנה אקדח, אך לא ביצע תכניתו מיד, כי תמיד ליוו אותו למסעדה אשתו ובתו הקטנה, לכן חשש שמא יפגע גם בהן - ונרתע. ביום ההתנקשות הנ"ל הגיע ראש הפורעים יחידי.
תוך חקירתו צלצל הטלפון ומלשכת המשפטים הממשלתית הודיעו לחוקר, כי הנרצח הוא אדם רםמעלה, ושמו פטליורה . לשמע הבשורה זינק ממקומו וחיבק את מפקד המשטרה מרוב שמחה. עד ששמע את שם הנרצח כירסם ספק בליבו, שמא הטעו אותו התמונות והוא פגע באדם חף מפשע.
בו ביום נערך חיפוש בדירתו, במעמדו, נמצא המברק, ששלח לאשתו שעה קלה לפני המעשה: "אשתי היקרה, נדרש אני למלא את חובתי לעמי. הירגעי ושאי את הכל בגאון, כמו עד עכשיו". קודם לכן, לא גילה לה כי עומד הוא לבצע מעשה הנקם. ידע, כי לא תבין לרוחו.
החקירות והמשפט נמשכו שבעה עשר חודש וחוללו י סערת רוחות בעולם כולו ובקרב תפוצות ישראל. יהודי המערב נחלקו לשני מחנות - למחייבים ולשוללים. במעשהו היה מן החידוש. נוקם יהודי ראשון היה בתולדות המטירולוגיה היהודית בדורות האחרונים. היו שטענו כי הנקם אינו עולה בקנה אחד עם מוסר היהדות. והיו גם שנתייראו - "מה יאמרו הגויים ?" מנהיגי יהדות אמריקה הוקיעו כל נסיון להפוך את המתנקש ל"גיבור" ורבים היו מעוניינים להחניק את הפרשה באיבה. ו אולם היו גם מצדדים רבים. נתארגן ועד הגנה ואותות-עידוד ותמיכה הגיעו מקהילות רבות משני עברי האוקינוס. הוא עצמו היה איתן ברוחו, לא גילה כל חרטה והטיל על שכמו את מלוא האחריות למעשה. אחרי הכנות מרובות וישיבות ממושכות לפני השופט-החוקר, החל המשפט עצמו ב-18 באוקטובר 1927, ב"היכל המשפט", שעל גדות הסינה בפריס. פתיחת המשפט היתה בצהריים. אולם בית הדין היה מלא מפה לפה, ובחוץ צבאו מאות אנשים על הדלתות. רוב הכרטיסים חולקו מבעוד מועד לעתונאים שנהרו לבירה הצרפתית מכל העולם, ולמספר קטן של נכבדים.
ביום הראשון הופיע בפני השופט ושנים עשר השופטים המושבעים, טיפוס יהודי חדש ניצב לפניהם - "הנוקם", ואף שתקיפותו הפנימית ובטחונו בצדקתו ניכרו מיד, השתלב באישיותו גם צביון פיוטי. משורר אידי היה שעל יצירותיו חתם: "בעל החלומות".
קוראים לפניו את כתב האישום, המשתרע על עשרים עמודים - רוצח מנהיג דגול וחף מפשע, אנארכיסט וסוכן הבולשביקים; אדם בעל עבר פלילי המנצל לרעה את מידת הכנסת האורחים של צרפת. במעשהו הפר סעיפים אחדים מן החוק הפלילי, ולפי אחד מהם (302) צפוי לו עונש מוות.
התביעה היתה מאורגנת וערוכה כהלכה. המבריק שבנציגיה היה קאמפינסקי, מטובי הפרקליטים בצרפת, ולידו עזרו אחרים, ביניהם גם משומד פולני ושמו פוזננסקי . באולם בית הדין ישבו האלמנה עטופתשחורים ולידה אחיו של הנרצח פטליורה. תוך כדי חקירתו נפרשו תולדות חייו. הוא הכחיש את האשמות שטפלו עליו. לא "זר" הוא בצרפת. נתין צרפתי הוא, שלחם למען צרפת במלחמת העולם הראשונה, נפצע קשות בהתקפה על קרנסי וזכה ב"צלב המלחמה" כאות הצטיינות, מכחיש הוא בתוקף, שעשה את מעשהו כשליח אירגון כלשהו, מעשה נקם אינו עומד בסתירה עם היהדות, כי "אלוהי ישראל הוא אל נקמות". הוא מלגלג על טענת הקטיגוריה שפט ליורה היה ידיד היהודים. "עוד ידידים כאלה ומעם ישראל לא היה נשאר זכר", ואפשר שמ"רוב אהבה" ערך פטליורה את השחיטות ביהודים, "כדי לקרב אותם לאביהם שבשמיים..." והוסיף: זה 300 שנה נשפך דמו של העם היהודי בארץ ארורה זו ששמה