תר בקונסרבטוריון בוילנה) היא מוותיקות המורות להתעמלות בארץ. בוגרת ביה"ס הגבוה "לתרבות הגוף" בברלין.
ב-1931 יצא להמשך לימודיו ונתקבל לסמסטר ה-5 ב"באוהאוז" בעיר דסאו, בי"ס לאמנויות שהיווה נקודת מיפנה באמנות המודרנית. היה תלמיד מצטיין של האדריכל מיס-ואן-דה-רוהה, ואסילי קנדינסקי ויוסף אלברס. מורו הדגול מיס-ואן-דה-רוהה שימש לו כל חייו כמקור השראה ביחסו לאדריכלות, לאמנות ולחיים בכללם.
ב-15.8.1932 סיים את לימודיו באדריכלות ב"באוהאוז" (דיפלומה מס. 92).
עם סיום לימודיו ב"באוהאוז" נסע ב-1932 להשתלם אצל האדריכל לה-קורביזייה בפריז. ב-1933 חזר לארץ והשתקע בת"א. פתח משרד פרטי. תיכנן ובנה בתי-מגורים ווילות.
במלחמת העולם ה-2 עבד ב"מחלקת עבודות ציבוריות" בתכנון תחנות משטרה.
ב-1946 נכנס לעבודה בעיריית ת"א. על עבודותיו הרבות בעירייה קיבל מכתבי-תודה מראשי-העיר: ישראל רוקח, חיים לבנון ומרדכי נמיר. השתתף בתחרויות ארכיטקטוניות וזכה בפרסים.
בין עבודותיו האחרונות היו תיכנון, עם ידידו האדריכל נסים שטריק ז"ל, המצבה לקדושי-טרבלינקה שהוקמה בנחלת-יצחק, וארון קודש בביהכנ"ס לקדושי אנטופול.
נפטר בתל-אביב י"ח טבת תשכ"ט (1.1.69).
בנו: ענבר משה (מורה באוניברסיטת ת"א בפקולטה למדעי-הרוח) - נשוי לחדוה בת ויקטור מוסקוביץ (נינה של הרב שמואל קיסלניק מרוזבליה במארה-מורש).
אחיותיו: חנה אשת יהודה זיצוב (מנס-ציונה), ורה אשת חיים ניסנבאום ז"ל (מחיפה) ורבקה אשת יעקב זיצוב (מראשון-לציון), ליליה אשת אברהם גוטמן.
מרדכי מיכאלי (פריזנט)
נולד בדונאייבצי, פודוליה (רוסיה), י"ז תמוז תרנ"ד (1894).
לאביו ישעיהו פריזט (היה סוחר עשיר שירד מנכסיו. ולאמו פייגה. מתה עליו בילדותו.
קיבל חינוך תורני בחדר. והוא אז נער בן 14, היה הולך ברגל מן הכפר אל העיר מהלך של 7-6 פרסאות, הלוך וחזור, על מנת לשמוע תורה מפי מלמדיו ובערב שב לביתו.
בן 15 הפסיק את לימודיו ב"חדר" והחל לכתוב אגדות מפרי דמיונו והדפיסם בעתוני ילדים.
בשנת 1914 עלה לארץ.
גמר את חוק לימודיו בבית המדרש בירושלים והיה למורה בבית הספר "תחכמוני" ועובד בו עד יומו האחרון.
היה במסיימי המחזור הראשון של האוניברסיטה העברית בירושלים, וקיבל תואר .A.M.
מתוך עיסוקו במשך עשרות שנים: עריכת עתון התלמידים "חברנו" (בדפוס) קרוב ל-40 שנה, שהכיל חיבורי תלמידיו בביה"ס.
פירסם מאמרים ומחקרים על אבות הספרות והישוב בארץ.
בראשית שנת תשי"ג (1953) נשא לאשה את פאניה בת שלמה חיים בר-סלע (ברסלבסקי).
כל ימיו היה לוטש וחורז את פניני אגדותיו על הטוב והיפה, על הנעלה והמרומם, בסיגנון הנביאים וברוחם.
פירסם ספרים: "על כנפי נשרים" (קובץ אגדות, תרפ"ח, הוצאת "יבנה" ת"א); "טוס הזהב" (קובץ אגדות, תשי"ז, הוצאת ש. זק, ירושלים. הופיע אחרי מותו); "אגדות ותולדות" - תשכ"ג, הוצאת "קרית ספר" (ירושלים); "האיש ופעלו" (ספר זכרון בצירוף מאמרים מעזבונו, תשכ"ג, הוצאת "קרית ספר", ירושלים).
בשפת הנביאים ראה את סמל הטוב והטוהר, סמל היושר והצדק, ובאגדה מצא סיפוק לרגש החן והיופי, ובנוח עליו רוח היצירה, ויהיו שניהם כאחד: סיפורי-אגדות בסגנון הנביאים, הטוב והיפה בקנה אחד.
הוא היה סמל היושר והענווה.
בי"ט אדר ב' תשי"ז (22.3.1957) נפטר בירושלים.
מנשה מינס
נולד בנוה צדק (יפו), כ"ה אייר תרס"ג (22.5.1903).
לאביו יוסף מינס-צברי (ראה כרך שמיני, עמוד 3184) ולאמו סעידה בת הרב יחיה לוי (ראה בכרך י"ז, עמוד 5240).
קיבל חינוך מסורתי וכללי בבי"ס האליאנס (של חברת "כל ישראל חברים" מפריס) בנוה צדק.
היה מהמשפיעים לאחד את קבוצת הספורט והכדור-רגל של צעירי התימנים לאגודת המכבי שאיחדה