ב-1916 נשא לאשה את מרים בת שמשון פיטובסקי. תעשיית הטקסטיל היתה במלחמה משותקת מחוסר חומר גלם וגם בגלל החרמות רבות. לכן הקים ביחד עם חברו מוניק מפעל לזיקוק שרשים מעץ אלון בו יצרו טרפנטין, סיכה לגלגלים, פיח ופחם עץ.
עם תום המלחמה עבר לגור ללודז'.
ביחד עם 2 האחים מוקרסקי הקימו ביח"ר לטקסטיל שהכניס להם רווחים הגונים.
בלודז' היה פעיל באגודה ציונית ב"צעירי ציון" וכחבר בית העם.
ב-1923 ביקר בארץ כתייר במטרה לחקור ולבדוק אפשרויות ייצור בדים. הביא עמו המלצות מארגונים שונים בפולניה. בא במגע עם מר תשבי מהסוכנות היהודי, כן נפגש עם ראש עירית תל-אביב מאיר דיזנגוף, אשר הדריכו והבטיח לו את עזרתו.
ביקר אצל היבואנים המקומיים, בלבנון וסוריה כמו"כ את האורגים במגדל, ירושלים ודמשק. כולם עבדו אז באריגה בעבודת ידיים בלבד ללא מיכון כלשהו.
ברשותו של מר רייכרט היו אז כמה מכונות אריגה וטוויה ואשפרה מפורקות במחסני הרכבת ביפו. וברשותו של מר גוטמן (לבבי) 9 נולים מכניים בלי מנועים ומכונית עזר ואביזריהם.
נפגש אז עם 2 בעלי מקצוע באריגה. אחר אומן באריגה והשני באשפרה וצביעה והחליטו לייצר בדים ששיפורם מצריך גיהוץ בלבד. שכרו ממר גוטמן את 9 הנולים לתקופה של שנתיים.
חזר ללודז' לשם רכישת מכונות עזר, אביזרי טקסטיל וגם חוטי טקסטיל להתחלת העבידה.
היבוא אז היה חפשי ללא מכס והיפנים מכרו את תוצרתם במחירי דמפינג והאנגלים לא יכלו להתחרות אתם. ובכל זאת נמכרו אז בדים מאנגליה באיכות טובה לעירוניים בלבד.
בשנת 1924 עלה עם משפחתו לארץ, ויתר על נתינותם הפולנית והתאזרחו בתור נתיני א"י. הקימו את המפעל המכני הראשון לאריגה בתל-אביב בשם "המרץ" ברחוב העבודה 9 בבית טובקין.
ייצרו בדים לבגדי קיץ לגברים ולנשים, לשימוש ביתי כמו: מגבות מטבח, בדים למפות, וילונות, למזרונים כמו"כ בדי בגדי עבודה עבור מוסדות ובתי חולים ולתלבושת אחידה לבתי-ספר. התגברו על קשיי השיווק והצליחו לקבל הזמנות מהמוסדות כגון: עיריות, בתי-ספר, קיבוצים ו"המשביר" ובמרוצת הזמן הצטרפו גם חנוונים למקבלי תוצרתם.
עלה אז הרעיון לייצר סוג חדש של תוצרת פרוטה למעילי רחצה ומגבות ולזה לא היה להם ציוד מתאים. החליטו להזמין למטרה זו בארץ נולי יד. הצטרכו להדריך את הנגרים בייצור הנולים וגם ללמד את האורגים איך לעבוד. אחרי מספר שנים הביאו מחוץלארץ כמה נולים מכניים כאלה ויכלו לייצר סוגים ודגמים שונים במוצרים אלה. במוצרים אלה כבשו את השוק המקומי והצליחו למכור תוצרת זו בלבנון ובסוריה.
בשנת 1931 קיבלו מדלית כסף עבור תוצרתם בתערוכה הקולוניאלית בפריס.
עם העלייה מפולניה (עליית גרבסקי), באו עוד כמה בעלי מקצוע לאריגה, וביסוד השכונה "בניברק" הקימו שם מיפעל לטקסטיל בשם "ברקאי" יותר משוכלל עם מצבעה ואשפרה חלקית.
השתתף באירגון הועד למען תוצרת הארץ וביסוד ה"התאחדות בעלי התעשיה בא"י".
הסוכנות היהודית פתחה מחלקה מיוחדת להתיישבות עירונית בכדי לתת תעסוקה לעולים חדשים. ועבור מחלקה זו עיבדי כמה תוכניות למפעלי טקסטיל שונים, תכניות אלו ניבדקו ואושרו ע"י מומחים וע"י הסוכנות היהודית בלונדון.
באותם הימים ארגנו האחים רוזנברג מלודז' חברה בת 300 חברים לשם התיישבות חקלאית בשילוב מפעלים טקסטיליים. כל חבר היה צריך להכניס 300 לי"ש והסוכנות היהודית הבטיחה את עזרתה. חברת "סימנס ושוקרט" מגרמניה תמכה בהקמת בתי-החרושת ובנייני מגורים ואספקת המים בהלוואה של 50% לזמן ארוך.
חברת "קהלת ציון" מכרה למייסדים שטח של 9,000 דונאם אדמה בג'ידה במרחק 21 ק"מ מחיפה בכביש לנהלל. בתל-אביב נוסד ועד בהשתתפות הסוכנות ובעלי מקצוע לשם יסוד החברה והוא בתוכו.
התחילו להגיע לארץ חלק גדול מהחברים, וחברת "סימנס ושוקרט" הקימה עבורם מגורים זמניים בצריפי עץ, החברים הצטרפו לעבוד בהקמת הבניינים, בקידוח בארות, בהכשרת הקרקע וכו' גם לשם לימוד החברים מקצוע הטקסטיל. הוחלט להקים ביח"ר זמני. בבניינים שעמדו שם מקודם.
מר נוסבאום, מנהל ביה"ס לטקסטיל בלודז', הגיע אז לארץ וביחד אתו עברו לגור בג'ידה ועזרו להקים לפי תכניתם את הבניינים ולהרכיב את המכונות. בינתיים פסקה העבודה מחוסר כספים וכעבור כמה חדשים חזר לתל-אביב (בית החרושת קיים שם עד היום בשם "מנור").
"התאחדות בעלי התעשיה לא"י" החלה ללחום נגד היבוא החפשי ונגד מחירי הדמפינג ששרר אז בארץ, ופנו לממשלה המנדטורית לשם הגנת תוצרת הארץ, עי"ז שיטילו מכס על היבוא של תוצרת מוגמרת. הממשלה המנדטורית הזמינה ב"כ של היצרנים וגם ב"כ של יבואנים לישיבה בבית המושל בירושלים לדון מה אפשר לעשות בנידון זה.
הוטל עליו, ביחד עם מר יחיאל וייצמן, ההשתתפות בפגישה. לישיבה זו עיבד תזכיר לממשלה והוכיח די ברורות בצירוף חשבונות ודוגמאות של סחורות, אשר הוכיחו שהכדים מהיבוא היפני וההודי יותר זולים מחומר הגלם שהשתמשו בהם, ומהמחירים של אותו חומר הגלם שמוכרים כאן בארץ.
הפגישה הראשונה התקיימה בליל שבת בירושלים, נסעו לשם להביע התנגדות לזמן שנקבע לפגישה זו. הובטח להם שלהבא לא יקבעו ליל שבת לפגישות