ברלין (1924) וברפואה באוניברסיטת באזל.
עבד במחלקת החימיה באוניברסיטת ברלין 19281923), במכון לחימיה בברלין - דאהלן (1928-1936 ובמחלקת החימיה באוניברסיטת קלן (גרמניה) בשנים (1930-1933).
בשנת 1933 עלה לארץ.
מאותה שנה באוניברסיטה העברית בירושלים. משנת 1959 פרופ' חבר לחימיה ביולוגיה.
בזמנים שונים היה בפעילי "העובד הדתי" ו"שורת המתנדבים" (שנלחמו נגד שחיתות בפקידות הממשלה וכו').
נשא לאשה את גרטה בת אמיל וינטר . (המזכירה הכללית של המערכת, וכותבת ערכים במקצועות הטבע, באנציקלופדיה העברית הכללית בהוצאת "מסדה").
מפרסם בעברית ובשאר לשונות מחקרי טבע ובעברית בענייני יום, יהדות ובעיות הדת.
ספריו העבריים: "חינוך ללימוד תורה ולקיום מצוות" (עם א. אלינר , תש"ג); התורשה מהי ?" (תש"ה); "תורה ומצוות בזמן הזה" (הרצאות ומאמרים, תשי"ד); "היסודות הפיסיולוגיים של התהליכים הפסיכיים".
כמה חיבורים משלו בענייני חימיה, ביולוגיה, תולדות מדעי הטבע ועוד יצאו בסטנסל.
בן-דודו ד"ר יהושע ליבוביץ, רופא, מפרסם מחקרים בעברית ובשאר לשונות בתולדות הרפואה ומדעי הטבע בין היהודים במשך הדורות.
בשיחה עם העתונאי גדעון רייכר מ"ידיעות אחרונות" מיום 23.3.69 בעקבות פתיחת בריכת השחייה באוניברסיטת ירושלים בשבתות; הפעלתה בשבת של הבריכה החדשה והמפוארת באוניברסיטה העברית כמעט והביאה להתפטרותם של חמשים פרופסורים ומרצים בכירים. הללו מחו נמרצות ואיימו בהתפטרות אם אכן תופעל הבריכה בשבת. פרופ' ישעיהו לייבוביץ לא איים, הוא הודיע על התפטרותו.
על צעדו זה הודיע ב-26 לחודש ינואר 1969 במכתב לרקטור האוניברסיטה פרופ' נתן רוטנשטרייך: "איני דורש משלטונות האוניברסיטה לקבל החלטה לשמירת השבת. משום כבודה של השבת אני נמנע מלדרוש שמחלליה יגנו עליה, ואת עמדתי זו הבאתי לביטוי גם בסינאט ונמנעתי מהצבעה על ההצעה הנידונה".
הכל היו סבורים, כי התפטרותו סופית. אך הפרוסור הוותיק, הפתיע, וב-17 למרס שיגר מכתב נוסף כי החליט לחזור בו מהתפטרותו.
מדוע חזר בו מהתפטרותו ? מסתבר כי יש לכך צידוק פילוסופי והגיוני. "לי קל לפרוש. אני קרוב ממילא לפרישתי החוקית אולם חברי האחרים... להם קשה יותר. לגבי, כל הקריירה המדעית שלי כבר מאחורי. לי יש זכויות פנסיה, לי קל להתפטר מהאוניברסיטה, לא אשאר בלי עיסוק. אך התפטרותי תעמיד את האחרים שאיימו בהתפטרות במצב בלתי נעים.
"אוסיף באופן פורמאלי להשתייך לאוניברסיטה עד פרישתי החוקית כיצד יביע בכל זאת את מחאתו ? "לי קל ולהם קשה. איני רוצה לאלצם. לכן איני מתפטר. אעפ"י שמכאן ואילך ארגיש עצמי כזר באוניברסיטה כמי שאינו שותף לדרכה ופעילותה".
כך אם כן ימשיך לכהן באוניברסיטה בה הרצה 34 שנה אולם יחסו אליה יהיה מעתה שונה לחלוטין.
ברעיון עם העתונאית סילבי קשת שנתפרסם במוסף "הארץ" מים 21.3.69 הוא עונה: מונחים כ"פתרון כפוי", ו"הסדר" אינם מפחידים את הפרופסור. הוא בדעה שיש צורך להחזיר את כל השטחים, ללא קשר ישיר בבעיות השלום והבטחון.
"נקודת המוצא שלי", אומר הוא, "שאינני רואה סיכוי לשלום ישראלי-ערבי בעתיד הנראה לעין. מה שנעשה ומה שלא נעשה. אני משתדל לחשוב על הדבר הזה, כאילו הייתי מנהיג ערבי. לא הייתי מסכים לשום שלום. זה הנורא במצבנו. אין לנו שום פתיון לשלום, שום דבר להכריח, ולהם אין דבר להפסיד וסיכוי להרוויח הכל, לא היום, בעוד 15-10 שנה.
"מצבנו בדיוק הפוך. איננו יכולים להרוויח במצב הקיים. ועל כן אין שלום ואין בטחון. הטענות על הגבולות האסטרטגיים המצויינים שעל הירדן והסואץ, זו מנטליות של קו מז'ינו. זה הבל. אין לגבולות שום ערך מבחינה בטחונית. או שיש לנו יתרון צבאי שקשור באיכות החברתית שלנו, וכמו כן גיבוי של הבית הלבן שמנטרל את הרוסים - מבחינה זו יש בטחון בכל קו גבול שנעמוד בו. אם אחד משני הדברים לא יהיה - חס ושלום, לא יהיה לא בטחון ולא שלום.
"השאלה היא, איך נחיה בתקופה הארוכה שאנו נדונים לחיות במצב של סכנת מלחמה מתמדת, ומה תהיה דמותה של מדינת ישראל, שעליה נצטרך להגן בהרבה מאוד קורבנות. הערבים ילמדו את המלאכה. האלג'ירים למדו, הויאטנאמים למדו.
"הכללת מיליון וחצי ערבים בתחום השלטון היהודי פירושה, ערעור מהותה האנושית והיהודית של המדי