נדודים וטלטולים על גמלים, כשהילדים מצטופפים בארגזים בצידי הגמלים הגיעו אחרי 4-3 יממות למושבה סג'רה, ושם דאגו להם ונתנו להם שיכון: אוהל בדואי שבקושי הכיל בו את בני המשפחה.
בכדי להקל על ההורים במקצת, התחילו הילדים להתרגל לדאוג כל אחד לעצמו, להיות עצמאיים במידה האפשרית ויותר.
נתקבלה בכיתת לימודים במושבה, כיתה אחת לכל הילדים ולכל הגילים, אף שהיתה בגיל הגן.
אחרי שרכשה כמה אותיות בשיטת "קמץ-אלף", העמיסו את כל בני המשפחה על עגלת איכרים והסיעו אותם ובמשך כמה יממות) למקוה-ישראל, על מנת להציל אותם ממחלות קשות ומעיוורון (ביחוד סבלו ההורים). השיכון במקוה ישראל אמנם היה בתוך בנין, אולם כל התנאים האחרים היו קשים ביותר.
האב, בשעה שעבד בשדה, נפטר ממכת-שמש ונקבר בבית-הקברות ברחוב טרומפלדור בתל-אביב (זה קרה כשנתיים אחרי שעלו לארץ, ובינתיים נולד להורים עוד ילד). הדאגות והקושי גדלו, והילדים הפכו לעצמאיים יותר.
בת שש היתה, שהיתה משכימה קום ולצעוד בוקר בוקר לבית הספר לבנות ביפו, הלוך וחזור ברגל. התחילה בכיתה א', ועד שסיימה את בית-הספר (שבינתיים עבר לבניינו החדש בגבול בין נוה שלום ונוה צדק) עברו עליה דאגות ויסורים רבים.
אחרי שהוקם בניין הסמינר למורות ע"ש לוינסקי, המשיכה ללמוד בו במחזור השני. אולם לקראת סוף הלימודים השניה בסמינר, בא הגירוש מתל-אביב (ניסן תרע"ז, אפריל 1917) במלחמת העולם הראשונה.
שוב פקדו אותה נדודים וטלטולים קשים. על פי רוב ברגל, עד שהגיעה לחיפה, נתקבלה להמשיך בלימודים בכיתה השביעית של הגימנסיה העברית "הרצליה" מת"א, שחלק מכיתותיה היו ב"גלות" בחיפה.
בשנת תרע"ח (1918), אחרי שסיימה את השביעית, נכנסו האנגלים לחיפה, עברה לירושלים בדרכה לתל-אביב להמשיך בלימודיה. בירושלים נפגשה עם מורים מהסמינר למורות ע"ש לוינסקי מת"א שהיה עוד סגור, ובהמלצתם נתקבלה לסיים את בית המדרש העברי למורים שהיה בהנהלתו של דוד ילין ז"ל (אח"כ פרופסור. ראה כרך שני, עמוד 569) וכסגנו ד"ר ארתור בירם ז"ל (ראה כרך רביעי, עמוד 1696). וכאן לימדו גם מוריה מהסמינר.
בתנאים קשים ביותר החזיקה מעמד בירושלים וסיימה לימודיה ב-1919 וקיבלה תעודת מורה מוסמכת.
חזרה ליפו כמורה ונתקבלה כמורה בבית-הספר לבנות בנוה-צדק. אח"כ כמורה בבית הספר לבנות ב' בתל-אביב, בבית-הספר בראשון לציון, בביתהספר גאולה בתל-אביב, כמורה וכמרכזת את מכינות הגימנסיה הפרטית "נורדיה", כמורה וכחברה בהנהלת הגימנסיה הפרטית "קדימה". כמורה וכמרכזת כיתות א', ב' בביה"ס "בלפור" בת"א עד שיצאה לפנסיה - כמורה ותיקה מ"בראשית".
נישאה בט"ז תמוז תרפ"ד (18.7.1924) למאיר פריידמן (ראה את הערך שלו בכרך זה, בעמוד 5436).
בנה: איתן רונן (אינג'ינר מכונות וייצור, מנגן צ'ילו, (רעיתו: רחל (מורה) בת יוסף אברהמי (ראה כרך ד', עמוד 1964).
נכדיה: חיה, עופר.
מאיר אוריין (בנלר-ברלינסקי)
נולד בקיטנה (פולין), י"א טבת תר"ע (23.12.09). לאביו שלמה בנלר-ברלינסקי (חסיד, נאמו לבית פשיסנא - קוצק-גור) ולאמו רחל בת רפאל הנדלס. קיבל חינוך מסורתי בחדר ובישיבה. בגיל י"ח הוסמך לרבנות מטעם חבר הרבנים שבורשה (הרבנים: הרב יצחק מאיר קאנאל ; הרב שלמה דוד כהנא ; הרב חיים גוטשנטר ; הרב צבי יחזקאל מיכאלזון). היה פעיל בתנועת החלוץ הדתי.
בשנת 1933 נשא לאשה את שרה בת אברהם יהושע יעקובוביץ. באותה שנה עלה לארץ.
עבד כפועל בפרדסי בני-ברק וכפועל בניין. בשתי קדנצות (בכנסת השלישית והרביעית).