מעורב בין הנוער הרוסי הלומד, הושפע על ידם והתקרב לתנועה הפרוגרסיבית בעם הרוסי. מצא את דרכו לתנועת הס. ד. (סוציאל דמוקרטים) שבראשו עמד פליתנוב (תנועה במחתרת) והיה פעיל בה.
הוריו ויתר בני המשפחה שהיו חדורי ציונות הביטו על זה בעין יפה, אבל לא עלה בידם בשנים ההם להשפיע עליו, עד שעבר ללמוד באודיסה וכאן הכיר את הנוער הלומד היהודי, שהיו מעורבים בתנועה הלאומית הציונית, הושפע מהם והצטרף לתנועה ולקח חלק פעיל באגף השמאלי "צעירי ציון".
כאשר הבולשביקים תפשו את המשטר ברוסיה, חזר לעיר מולדתו, וכאן התמסר לתנועה הציונית, הדוגלת - שאין תקומה לעם היהודי בחוסר מולדת שלו.
ב-20.11.1920 עלה לארץ כחלוץ באניה "חודיה", יהיה יחד עם חמישה חלוצים כראשונים מעירו, בעלייה השלישית.
בקושטא (תורכיה) נפגש עם ד"ר יונה טיומקין מטעם הג'וינט, וזה הציע לו שיקבל תפקיד בג'וינט באמריקה, לא"י עוד לא הספיק לעלות. ענה-לו: כציוני אני רואה לפני את הדרך הישרה רק לא"י, אחרת אין שום משמעות לציונות.
ב-20.11.1920 עלה לארץ עם אשתו חוה (רעיה) בת יהושע איסר טיומקין (נצר למשפחת ז. טיומקין, מראשי התנועה הציונית, ו"חובבי ציון" ברוסיה). ולאמו מלכה בת בנימין (הרבה להרביץ תורה לילדי ישראל יחד עם חברו הטוב המורה אברהם אברונין התמסר לחקירת הלשון העברית. בעיקר היה מקפיד לגבי כל נקודה ודגש, אם קל ואם חזק, היה מתריע על כל נתז-לשון ההולך לאיבוד וכו' (ראה את הערך שלו בכרך רביעי, עמוד 1702). יחדיו ניהלו בתי-ספר לילדי ישראל במינסק ועוד.
אריה שהיה בר-אוריין, מגומרי ישיבת וולוזין ובוגר סמינר למורים ברוסיה, ניהל בבנדרי את התלמוד-תורה - רוסית עברית והקים דור של תלמידים שרבים מהם עלו לארץ. בעצמו, למרות תשוקתו לארץ לא זכה להגיע אשתו נולדה בבנדרי (בסרביה) בשנת תרנ"ח (5.11.1898).
גמרה גמנסיה רוסית ושנתיים באוניברסיטה בפקולטה מדיצינית באודיסה. בהגיעה לסמסטר השני פרצה המהפכה הבולשביסטית וכמו רבים באותו הזמן, נאלצה גם היא להפסיק את לימודיה באוניברסיטה ולשוב לעירה. וכאן התחילה להתמסר להוראה במתי מטיקה וגם בשפה הרוסית.
אחרי שעלתה לארץ בשנת 1920 עם בעלה, עבדה משנת 1921 כאחות רחמניה בבית-החולים "הדסה" בצפת. בשנת 1926 עברה לתל-אביב והמשיכה לעבוד ב"הדסה", ובשנת 1958 יצאה לפנסיה. היתה מהראשונות, כחלוצה בין האחיות הרחמניות מהעליה השלישית, שהחלה לעבוד בבית החולים בצפת כנ"ל.
פנחס בעלה, עבד אחרי עלייתו לארץ כפועל חקלאי בפתח-תקוה, בגדוד העבודה בכביש טבחהצמח, במג'דל ואח"כ בקיבוץ מחניים.
היות והמוסדות הלאומיים (הוועד הלאומי וכו') היו מעוניינים להרבות בפקידים יהודייים באדמיניסטרציה הבריטית (המנדט בארץ), נתבקש ע"י דב הוז (ראה כרך ג', עמוד 1336) להגיש בקשה במשרד הממשלה בצפת, ונתקבל לעבוד בדואר כנושא מכתבים.
בצפת אירגן את הנוער לקחת חלק בעבודות חלוציות. עמד בריב עם הוריהם ובעיקר עם מחלקי "החלוקה", למען לא להונות את האביונים והאלמנות בעבודה.
בשנת 1925 העבירו אותו כפקיד בדרגה נמוכה לחיפה, כעבור שנה העבירו אותו לדואר תל-אביב, ושם עלה בדרגה סופרמנטית, דרגה 1.
במלחמת העולם השנייה נדרש ע"י אנשי השורה (ההגנה) לעבור לעבוד בצנזורה המלחמתית, שהאנגלים הקימו בארץ, במטרה: לשים עין על הקורספודנציה אשר צריכה היתה להיות מוסתרת מעיני הצנזורה - ולהעלימה מעיניהם של הבריטים. כך היה המקשר היחידי בין מוסדות היהודיים ו"הצנזורה"... על הקורספודנציה מהארץ לחוץ, ומחוץ לארץ לארץ. היה מעביר חומר (מכתבים וכו') שהאנגלים היו מעוניינים, ביחוד מכתבים מבן-גוריון ואחרים שנשלחו לחוץ - ומכתבים שנתקבלו עבורם מחר'ל. למרות התפקיד המסוכן שהוטל עליו יצא בשלום מבלי לעורר עליו חשד.
אחרי מלחמת העצמאות והכרזת מדינת ישראל עבר בשנת 1948 לעבוד בדואר חיפה ואח"כ לדואר תל-אביב בתור פקיד. משרד שירות המדינה הטיל עליו לרכז ולהקים את ת.ג.ד. (תביעות, גנזים, דאר בקריה.
בשנת 1952 נתמנה למנהל סניף הדואר ברחוב מנדלי בתל-אביב.
היה בין יוזמי הקמת אירגון פועלי הרכבת, דואר וטלגראף (בשנים 1923-24).