הרופאים לא מסרו לו שאשתו נפטרה. בעזרת ידידים היו באים לביתם בכל בוקר לקחתו לבית הכנסת להגיד קדיש לזכר אמם. היות והימים היו ימי חורף ולשני הבנים, אומרי ה"קדים" היו רק זוג אחד של מגפיים, סידרו ביניהם, שאחד מהם הולך למניין הראשון וחוזר הביתה, ומוסר את המגפיים לאח השני הצעיר ממנו, וזה הלך למניין השני לומר קדיש.
הרעב היה מורגש מאוד באותן השנים 1915-16. היה יוצא עם אחיו משה לשדות ללקט תפוחי אדמה. והאחות חנה , בת 4, היתה המבשלת... היו מגניבים מגנים שונים אגסים ותפוחים בכדי להתקיים.
בשנת 1918, כשנגמרה המלחמה, והם נשארו 3 יתומים בלי בית, התעניינו בהם קרובים. את האחות סידרו בבית יתומים בקוברין, שבתי נתקבל בביתספר "תנובה" בקוברין ואכל ימים אצל קרובים רחוקים. והאח משה נסע לוולוצה, אצל דודתו (אחות אביו) והיה שם עד שנת 1926, עד שעלה לארץ. האב נשאר לבדו בדרהיצ'ין מבלי שנשא אשה שניה וחי רק על לימוד התורה ובתמיכת קרובים, בעיקר ממש פחת אורבוך. כשגמר את לימודיו בבית-הספר "תנובה" נתקבל כתלמיד בבית-ספר מקצועי לנגרות מטעם "אורט" שנוסד באותה שנה. היה מראשוני מסיימי הקורס (3 שנים).
ב-15.5.1928 עבר לוורשה, עבד בנגרות ועשה חיל.
נהיה חבר ב"החלוץ" וב-1929 נשלח להכשרה בקיבוץ "שהריה". כעבור זמן חזר לוורשה וניהל חוג מעפילים בשפה העברית.
עלה לארץ ב-14.5.1934 ונשא לאשה את אסתר בת צפורה (פייגלה) בת אריה וויכוצקי , ולאביה אהרן יוסף פוטולסקי שהכיר אותה בקיבוץ הכשרה. ילידת פרוז'נה, פלך גרודנה - רוסיה (נולדה ב-1912). עלתה לארץ בשנת 1932, היתה מהראשונות שעלו ל"רמת הכובש", עבדה בכביש שסללו מירושלים לים המלח. עברה לת"א ועבדה אצל שאר בשרה אברהם ליפשיץ מחברת הובלה "המניע". היתה חברה פעילה בהגנה. תומכת במתן בסתר לנזקקים וביתה פתוח לכל קשי לב.
בתל-אביב נעשה עצמאי, פתח נגריה. בשנת 1939 נשרפה הנגריה ועבד 3 שנים אצל גיסו המנוח ישראל הלפרין ז"ל (ראה את הערך שלו בספר זה, בעמודים 5448-49) בשוק החקלאי.
אח"כ החל לסחור במכונות לעיבוד עץ, וממשיך בעסק זה עד היום.
בשנת 1949, בגמר מלחמת העולם נודע לו שמשפחת אורבוך - ההורים ושתי בנות הגיעו מרוסיה והוכנסו במעברה "שער עליה" (קרובי המשפחה שתמכו באביו כנ"ל) ונוכח שהגיע בלי כל אמצעים, ואין ממהרים לסדרם, אירגן מגבית בין בני המשפחה בארץ ורכשו להם דירה בחולון. סידרו אותו בתור משגיח בבית-אבות בחולון. עבד שם כ-10 שנים ונפטר. הספיק לשלם את ההלוואה לקניית הדירה וכו'. כעבור 11 שנה נפטרה רעיתו. שתי הבנות התחתנו והקימו ביתם בישראל.
צאצאיו: עמרם (מהנדס אלקטרוניקה); צפורה אשת מאיר ברנר (חרשתן).
פרופ' נתן רוטנשטרייך
נולד בסמבור (גליציה), ד' בניסן תרע"ד (31.3.1914).
לאביו ד"ר אפרים פישל (מראשי הציונות בגליציה ובפולין ובסוף ימיו חבר הנהלת הסוכנות היהודית בירושלים. ראה את הערך שלו, בכרך שלישי, בעמוד 1442) ולאמו מרים בת ישראל איפרמן מקולומיה (גליציה).
קיבל חינוך מסורתי וכללי. למד בבית-ספר בסאמבור ובלבוב. היה חניך תנועת "גורדוניה".
בשנת 1932 עלה לארץ.
סיים לימודיו במדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים (תוארים: מ.א. 1926, 1938),Ph. D. ירושלים.
תחילה מנהל הסמינר למדריכים של עליית הנוער בירושלים (1944-1951).
משנת 1951 מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה, ומשנת 1955 פרופסור.
משנת 1965 רקטור האוניברסיטה.
בנוסף להוראתו פעיל בתחומי ציבור: במפא"י ומאז הפילוג מראשי "מן היסוד".
בשנים 1958-1961 דיקן הפקולטה למדעי הרוח.
נשא לאשה את דינה בת שמואל מצגר. החל בכתיבתו בעתונות תנועת הנוער בחו"ל ומאז עלייתו מפרסם דברי-עיון והגות ובכלל זה פובליציסטיקה בעתונות, כתבי-עת ספרותיים ומדעיים וכן בלשונות אחרות.
ספריו, בחלקם אסופות מסות: "בעיות העצם בפילוסופיה מקנט עד הגל" (1939); "האומה בתורתו של א. ד. גורדון (תש"ב); "על השיטה" (מחקר