אנו בחזקת טריפה ? עזרתי במקרה כזה, עלולה רק להפריע"... גילה לו, כי מטרתו להיפגש עם דימיטרוב בבולגריה. על כך הגיב מיידית: "רק הוא יעזור וגם יכול לעזור". ואכן, לאחר חודשים מספר, התאמתו דבריו. נסיעתו לבולגריה נתעכבה מחמת שיבושי רכבות. נתקע במחצית הדרך, כשטיפלן לדימיטרוב שטרם הגיע למשרדו, ענה לו מזכירו: "דימיטרוב כבר שאל עליך. הוא בטוה שאתה בדרך אליו. אתקשר עמו מיד ואמסור את תשובתו". כעבור שעתיים, כששוטט בעיירת גבול, שמע לפתע כי שוטרים וקצינים קוראים בשמו בקול רם. חשב שעומדים לאסרו. אולם, היפוכו של דבר: בידיהם היתה פקודה להביאו ישר לדימיט רוב. אף קרון רכבת מיוחד הועמד לרשותו, כדי להעבירו לסופיה.
בתחנת הרכבת התאספו קצינים ופקידים שונים, נדהמים ושואלים : "מי הוא אדם זה, שלמענו נשלח קרון מיוחד?" כך הגיע לסופיה. לקראתו צעד גריגוב , מזכירו של דימיטרוב, והסיע אותו במכוניתו של דימיטרוב. רצונו היה להביאו ישר ל"וילה ורניה", לפנים חווילתו של המלך, ועתה מקום מגוריו של דימיטרוב כראש הממשלה. מרקין סירב, צרונו היה לפי שעה להסתפק רק בחדר צנוע ברחוב "צאר סמיון".
למחרת, כשהגיע לארמונו והודיע לו על בואו, דימיטרוב בעצמו ירד במדרגות לקבלו. עלו לחדר עבודתו הפרטי, הוא החווה בידו על הדלת, כי הוא יהיה הראשון להיכנס לחדרו. סירבתי: "אתה ראשון ואני אחריך", בעודו עומד בדלת, בין עמודי השיש של הכניסה, בירך אותו: "כנהוג לכל אדם ימי שמחה מעטים מאוד. ולי - שלושה ימי חדוה, האחד: כשהכרתיך לראשונה, השני: כשהברחתיך דרך הגבול, והשלישי: כשהנך מקבלני עתה ודווקא כראש הממשלה". הוא התרגש: "העמיד לרשותו "כרטיס לבן", המאפשר לכל המחזיק בו להתהלך חפשי "בלא כסף" ובכל מקום. אולם סירב לקבל את הכרטיס מטעם פשוט שגילה לדימיטרוב : לקח בחשבון שבאותה סופיה שרצו סוכנים בריטיים בכל אתר ואתר והיה צורך להיזהר מסקרנותם.
כשנפגשו למחרת ניגש מרקין ישר לעניין ואמר לו: "הנך מכירני די, לא באתי אליך כפרט, אלא כארצישראלי ואפילו כבא-כוחו של לח"י, שעל דגלו חרות - שחרור המולדת. ועתה, כל אשר דרוש לי הוא קשר עם סטאלין, כדי לקבל סיוע בצורת משלוחנשק והדרכה בידי מומחים ללוחמת-מארב, הידועה להם מכבר. אמר לו ברורות: "מבין אני כי בולגריה עצמה אינה רשאית לעזור לנו, אך רוסיה - כן !"...
דימיטרוב ניגש מייד לטלפון, הרים את השפופרת (היה לו קשר ישיר עם הקרמלין ואף עם סטאלין עצמו). שיחתו עם סטאלין נמשכה כעשר דקות. לאזנים הגיעו כמובן רק דבריו של דימיטרוב שמסר לסטא לין: "על ידי יושב חברי וידידי הטוב ביותר. הוא קרוב לי מאוד. יש לו תוכנית כלשהי בעניין פלשתינה והוא רוצה להתקשר דווקא אתך".
כשנסתיימה השיחה מסר לו: "זה יהיה..." ושוב נפרדו.
ביום השלישי לפגישתם, הכריז בפניו דימיטרוב; "סע למוסקבה !", ביקש ממנו שיצטרף אליו, ודימיט רוב ענה: "אתה עצמך טענת כי כאן שורצים סוכנים אנגלים ואפילו אמריקנים : הדבר יתגלה..." והוא ענה: אם אסע לבדי, לא אמנע מלהיפגש עם יהודים במוסקבה ואז בלי לומר מלה, ישלחו אותי לאיזה "פנה"..."דימיטרוב הסכים : "אתה צודק".
התקשר שוב עם סטאלין בנוכוחתו, שיחה בת חמש דקות, ובסופה הסביר למרקין: שליח מיוחד יגיע. מסטאלין לפגישה אתך".
חלפו רק ימים מספר, ולפתע בארבע לפנות בוקר הופיע אצלו גריגורב , והוא הביאו לחווילה מחוץ לעיר והשאירו יחידי. לצלצולו בדלת, פתחה אשה רוסית זקנה, ושאלה : "מרקין אתה" ? מיד הכניסה אותו לבית והוסיפה: "יש לחכות, בעוד רבע שעה יבוא האיש''...
משהופיע השליח, והפעם ישר ממוסקבה, מרקין הציג את עצמו בשמו המלא ,אולם השליח הסתייג: את שמי לא אגלה לך". מרקין מסר לו מה שיש לו לומר והוא רשם בשקט. השאלה שהטרידה אותו היתה: "העיקר, מה חושבת רוסיה ? אם יווצר מצב והאנגלים ייאלצו לעזוב את א"י, האם תכירו אתם, הרוסים, במדינת ישראל שתקום ?" אולם לשליח עניינו קודם כל שאלות צדדיות: פרטים על אירגון לח"י ? מרקין שאל אותו, באילו פרטים הוא מעוניין ? והוא ענה ישירות: "כמה חברים אצלכם ? מה הנשק שברשותכם ? כמה חברים קומוניסטים ביניכם ?...
מרקין סיפק את סקרנותו עד כמה שאפשר, בלי להרבות בפרטים: "כמובן, לא ענה על כל הפרטים, בלי שיהיה לו אפשרות להתקשר עם מטה הלח"י שבארץ".
יום לפני שובו, היתה הצעה בפיו: "נלך יחד, נטייל קצת". טיילו ברחובות סופיה, הפעם בשדרות "הצאר אוסבובודיטל". שוחח עמו בשפה הצרפתית ששלט בה, ולפתע פנה אליו ואמר: אם יותר קל לך לדבר באידיש - דבר. נבין האחד את השני, אבל השליח לא הודה בפני מרקין שגם הוא יהודי, ולפתע הפתיע אותו: "בסך הכל יש לכם בא"י בקרב הלח"י שלושה חברים קומוניסטים בלבד, ודרך אגב הרשימה המלאה של כל חבריך בלח"י, היא כבר מזמן בידינו: והעתקה נמצאת אפילו בידי ידידך, דימטרוב עצמו, וסיים : עלי לנסוע, אם תשמע דבר חדש מאתנו, הרי רק מדימיטרוב עצמו.
חלפו כשמונה עשר ימים, ולא היה יום מבלי שנפגש עם "גד" (דימיטרוב). הוא היה מרוצה להחזיקו עד כמה שאפשר יותר. מרקין טען לפניו: "ראה, אני כרגע חייל ואין לי די זמן להיות בחוץ לארץ, היות והתגייסתי שם בלח"י".
פתאום הטיל דימיטרוב לעברו הכרזה שזיעזעה אותו: "אחרי שדיברתי עם סטאלין, בטוחני שבסופו