בראש ובראשונה היתה בעיית הבטחון, הכפר נמצא ממש כמה עשרות מטרים מלטרון, ובימים ההם נמצא המקום בקו מסוכן. שנית, השירותים לא היו מסודרים, הגישה לכפר לא היתה נוחה. הכפר היה מנותק לגמרי, לא היה קשר טלפוני או כל קשר אחר. התושבים לא ידעו להשתמש בנשק. קרו הרבה מקרים בלילות, כגון: לידה, חולים והיה צורך להזעיק רופא או מכונית מגן דוד וכל זה אך ורק מירושלים. במקרים אלה היה נאלץ יחד עם כמה מהתושבים מהכפר לרדת לכביש ולהמתין לבואה של איזו מכונית, על מנת שיוכל לנסוע אתה לירושלים כדי להזעיק רופא. תושבי הכפר הנם שומרי דת, וסבלו גם מחוסר מקווה לצורך טבילה. בעיה זו לא היתה קלה, ובלית ברירה גייס מספר צעירים, אשר ירדו למעיין הנמצאת בקרבת הכפר, חפרו באר עם תעלה, מילאו אותה מים לפי הדין וכך המשיכו בעבודתם עד שנבנה מקוה בכפר.
בעיה קשה היתה לו, והיא חלוקת הצריפים למשפחות מרובות ילדים, אשר ביניהם היו להם שתי נשים. ויהיה צורך לתת לכל משפחה (לכל אשה וילדיה) צריף מיוחד (הצריפים היו שבדיים). דרש והסביר לסוכנות שיסכימו לתת שני צריפים למשפחה כנ"ל. לאחר ששיכנע את נציג הסוכנות, הצליח לקבל שני צריפים למשפחה גדולה כנ"ל. עמדה בעיית חלוקת העבודה בכפר. לא היו בכפר מפעלי תעשייה וכו'. החליט לסדרם בעבודה בכפר. חלק עסק ביעור, חלק בסיקול אבנים, חלק בפתיחת שבילים לכפר וחלק בבניית גדרות, כך שכל עובד קיבל שתי לירות ליום (היה אז ערך ללירה). כולם היו שבעי רצון (התקציב ע"י מרכז כפרי העבוד של הסוכנות היהודית - במכתב מיום 17.4.50 בחתימת מ. ארי אלי, מרכז כפרי העבוד הנ"ל, המאשר שזכריה כתר נתמנה מדריך עבודה בכפר אשתאול, ותקציב מהוועד היהודי האמריקאי המאוחד לסיוע (ג'וינט") במכתבם ממשרד בתל-אביב, הם מאשרים כי זכריה עבד מטעמם בסוף 1949, תחילה בליווי אווירונים של העולים מעדן לא"י, ואחר בעבודות שונות במחנה התימנים בעדן. כל תפקידיו מילא במסירות ובהצלחה כעובד מסור ונאמן.
לא פעם פקדו את הכפר בלילות המסתננים הער בים מהכפרים הערביים הסמוכים לכפר. נשק היה בכפר אבל העולים עדיין לא הספיקו ללמוד להשתמש בו כראוי.
נקרא ע"י מפקד האיזור שעליו לנסוע לסרפנד ולעבור קורס של יום-אחד על ענייני הבטחון. והנה באמצע ההרצאה הופיע קצין והודיע לו שעליו לחזור תיכף לכפר, כי קרה שם אסון. לרשותו הועמדה מכונית שהובילה אותו לכפר. בהגיעו למקום ראה שכל התושבים מרוכזים ליד בית הספר, הנשים בוכות. כששאל מה קרה, ענו לו שאמש חדרו מסתננים ערבים לתוך הכפר הערבי ההרוס הנמצא על יד הכפר אשתאול, וכשראו כמה נשים יהודיות מהכפר יוצאות לשדה לאסוף ירק בשביל העזים, זרקו עליהן המסתננים רימון-יד, אשר התפוצץ וכתוצאה מכך נהרגה אשה אחת ונפצעו שתי נשים. אירגן כמה בחורים אשר ידעו קצת להשתמש בנשק, לקחו עמם נשק והתפזרו בשטח סביב הכפר הערבי ההרוס וערכו חיפושים בתוך הכפר. מצאו עקבות ומאז אירגן את השמירה גם ביום ולא קרה יותר, שמסתננים יחדרו בסביבה.
היה בשביל תושבי הכפר כאב וכאח לכל דבר. הם פנו אליו גם בכל העניינים האישיים. היו ביניהם חילוקי דעות, לרבות בין איש לאשתו והצליח להשכין שלום בית ולפתור את בעיותיהם.
מנהל הסוכנות הטיל עליו תפקיד חדש ושוב בהדרכה בכפר "כיסלון" על ההר, בקרבת הכפר אשתאול. נסע עם בא-כוח הסוכנות לכפר והתברר, שכמה מכוניות חונות במקום ובתוכן עולים תימנים עם חפציהם ומסרבים לרדת. איש הסוכנות אמר שהוא סומך עליו, שרק זכריה יוכל לשכנע אותם. וכך היה. הסביר להם בשפתם שרק בדרך חלוצית כובשים את האדמות ומקימים נקודות יישוב. ובפרט כשהם יהיו החלוצים הראשונים במקום. הבטיח להם לדאוג שיקבלו עבודה יום-יום עם תשלום, אספקת אוכל בזמן, שירותים נוחים, וכך הצליח לשכנעם לרדת מהמכוניות מרצונם הטוב והחלו להכשיר מקומות לאוהלים הראשונים. ואוהל גדול מאד, ממש אולם, הוקם ושימש לבית-כנסת. אוכל היו מביאים מוכן באופן זמני עד שהסתדרו ואז כל משפחה דאגה לעצמה. כל משפחה החלה לטפח ערוגות ירק מסביב לאוהל וכרגיל כולם זרעו פילפלים חריפים, ירק ששמו גת, אשר התימנים אוהבים את זה במיוחד, ותוך תקופה קצרה הצליחו להיקלט בכפר והפכו עצמאים. הסתפקו במועט ותמיד אמרו - ברוך השם.
לאחר שסיים את תפקידו בתור מדריך בכפרים הנ"ל מטעם הסוכנות, נתקבל לעבודה בבנק לאומי לישראל בע"מ בסניף הראשי בתל-אביב.
מנהליו מצאו ומוצאים בו פקיד למופת לבנק ולציבור הלקוחות גם יחד.
במלחמת העצמאות שירת בצה"ל.
צאצאיו: שלמה; אורה אשת דוד שבילי; רח מים ; יעל ; ישראל ; סמדר; דורון.