שה לאיש להיכנס לפני שהשיעור היה מוכן לשביעת רצונו.
היה נאה דורש ונאה מקיים. כל מה שדרש מהתלמידים קיים בעצמו בחומרה רבה. היה שקדן גדול וניצל כל זמן פנוי ללמוד ולעיין בהלכה בדרוש ובמוסר. בימי חנוכה כשהתלמידים ביקשו לשחררם מהלימודים היה "מוכיח" להם כי דווקא בחנוכה מצווה ללמוד תורה כמו ששנינו: "מאי חנוכה ? - דחני רבנן".
בעל צורה היה עם הדרת פנים. עם זאת ולמרות העמדה הרמה שתפס - לא הלך בגדולות. השתדל לא להתבלט, הטיף לענווה ובעצמו היה עניו. היה נזהר בכבודם של בריות ביחוד של בעלי-תורה. בתקופת המחלוקת הירושלמית בין חסידי הרב א. י. הכהן קוק והרב יוסף חיים זוננפלד השכיל לא להיסחב עם הקיצוניים שבשני הצדדים, והיה מגיב בחריפות על כל גילויים של עלבונות ומעשים בלתיאחראים. נוהג היה לומר כי "כל צד" חושב אותו כאחד מחבריו. מסרב היה לקבל זכויות מיוחדות כל שהם. ומעשה בימי מלחמת העולם הראשונה בעת שהמשכורות לא שולמו בעיתן, הציעה לו הנהלת ת"ת "עץ-חיים" תשלום חד פעמי בהתחשב עם משפחתו הגדולה ואשתו החולה - וסירב באמרו כי אינו צריך להיות שונה מחבריו המלמדים.
כדרכו בחוץ כך היה דרכו בבית. משפחה ענפה היתה לו: שש בנות וארבעה בנים. לא זכתה לחיים מרווחים, אבל נהנתה מסגולותיו החינוכיות מגדולתו בתורה ובמידות. צאצאיו מעורים בחיי הארץ, ורבים מהם תופשים מקומות מרכזיים בחיים הרבניים, הכלכליים והחינוכיים.
עבודת ההוראה גזלה רוב זמנו, ולא יכול היה להתפנות לעבודה ציבורית עניפה. עם זאת הקדיש בעשרות שנותיו האחרונות חלק מזמנו לצרכי ציבור הבאים: היה ממייסדי "איחוד המלמדים", גוף שאיחד את מלמדי כל בתי הת"ת שבעיר, ודאג להרמת מצבם החומרי והרוחני. עמד בראש האיחוד עד יומו האחרון.
היה ממונה בכולל רייסין, ובתקופה מסויימת ניהל את המוסד.
היה חבר ההנהלה וגבאי בחברה קדישא הראשית של ירושלים.
זמן קצר לפני פטירתו סבל במחלת לב, ונסתלק בירושלים בבית-החולים "ביקור-חולים" אור ליום ד', ד' בטבת תש"ה (20.12.44). כבוד גדול עשו לו במותו. המונים גדולים השתתפו בלווייתו. הרבנים הראשיים ואחרים הספידוהו. תלמידיו הכריזו על-יד מיטתו על הקמת "קרן פרסים" על שמו, אשר מפירותיה יחלקו פרסים לתלמידים המצטיינים בת"ת "עץ-חיים". קרן זו קיימת עד היום. ביום הזכרון מתכנסים בכל שנה תלמידיו ומעריציו באולמי הת"ת, ועורכים אזכרה בה מעלים תלמידיו מזכרונותיהם, ומחלקים את הפרסים לתלמידי המוסד הצעירים.
הוטמן בחלקת משפחתו בבית העלמין הישן על הר הזיתים.
צאצאיו: לאה אשת ר' דוד אורי (בה"ר י. ב. לוי) ; יהודה ליב מן; יוכבד-שפרה אשת ר' יצחק קירשנ בוים; משה רפאל מן; הודיל אשת הרב אברהם אלטר שניצר; חיה-בתיה אשת הרב ברוך אבא רקוב סקי; יצחק צבי מן; דבורה מן; יוסף מן; שרה אשת משה יודקובסקי.
משה בן-צבי (סטמפה)
נולד בלודז' (פולין), כ"ה אדר ב' תרס"ח (28.3.1908).
לאביו צבי סטמפה (היה בעל בית חרושת לטקסטיל בלודז') ולאמו מרים בת אליקום יעקובוביטץ'. קיבל חינוך מסורתי וכללי.
בשנת תרפ"ה (1925) עלה עם אביו והמשפחה לארץ. (עם עליית גראבסקי מפולין. אז נחשב רשיון עליה "סרטיפיקאט קאפיטליסטי", כאיש בעל אלף ל"י).
אביו והמשפחה התיישבו בזכרון אברהם, ע"י שייך אבריק בקרבת כפר חסידים. שם הקים משק חקלאי ונהפך לרפתן מצליח.
בני המשפחה ייבשו את ביצות המאלאריה שליד מפרץ חיפה (איזור שייך אבריק) וסבלו זמן מה ממחלת המאלאריה.
בשנת תר"ץ (1930) נתפתה האב ע"י ידידיו מווארשה ולודג' ומייסדי "בית וגן" (היא "בת ים" כיום), העניקו לו מגרש חינם (2 דונמים, שהם כיום במרכז בת-ים), בתנאי שיבוא לגור ב"בית וגן" יחד עם כל בני משפחתו. העביר לבת-ים את הרפת (5 פרות, לול גדול, עזים וכו') וגם בה התפרנסו בכבוד מתוצרת הרפת.
ב-1934 נשא משה לאשה את שרה בת חנוך זכס. אולם בנו משה בן-צבי נטש במשך הזמן את הרפת והמשק החקלאי, שניהל בהצלחה והפך ברבות הי