בשנת 1934 בביקורו בפריס אצל בת אחותו לוציה קארטז הכיר את קרובו מוסיה רובינשטיין, אחי הפסנתרן העולמי הנודע ארטור רובינשטיין. קיבל חינוך מסורתי בחדרים פרטיים ובגימנסיה שטיינהויאר. הוזמן לבוא לברסלוי בירת שלזיה לדודן (אחי אמו) הרמן שיימוביץ שגר שם שנים רבות, ובקיץ 1913 הגיע לשם. אחרי כמה שבועות נתאכזב מהאווירה הגרמנית, ולפי הזמנת קרובים נסע לניו-יורק ושם קיבל עבודה בבית-חרושת לכובעים צבאיים.
נתקבל לחבר באיגוד המקצועי של הכובענים ואחרי זמן קצר נבחר לוועד-הפועל של האיגוד, ונבחר בשנת 1916 לציר לוועידה הארצית של הכובענים שבראשם עמד אז המנהיג הנודע סמואל גומפרש ונסע במיוחד לניו-יורק להשתתף בפתיחת הוועידה ; עם פרוץ שביתה במקצוע הכובענים נבחר לחבר בוועדתהשביתה.
באותו זמן היה חבר ב"חוג הסופרים האידיים" בניו-יורק והשתתף בקבלת פני הסופרים-המרצים ב"חוג", כמו: אברהם רייזין, אולגין, שדלום עליכם , משה נדיר, שלום אש, ה. לייוויק ורבים אחרים. היו אלה ימים מלאי עניין.
אחרי שהייה של שנים אחדות בניו-יורק עבר לעבוד בפילדלפיה, ושם היה חבר ב"וועד יוצאי גריצה". בארגון הארצי הנודע "עלק" ובוועד-הפועל של "לשכת-המסחר", ועסק גם במסחר.
אחרי שנים החליט לערוך ביקור בארץ-ישראל, ובראשית 1936 הגיע לתל-אביב. יפי הארץ, ובמיוחד של ירושלים, צפת וטבריה, הנוף היפה על הר הכרמל השפיעו עליו לטוב יחד עם רגש הבטחון בלב היהודים, והחליט לשים בה משכנו.
באחד מלילות שבת, תוך ישיבה בקפה הולנדר ברחוב בן-יהודה, הוצג לפני העסקן הערבי נשאשיבי, ששאלו אם הוא תייר מאמריקה, כמה זמן נמצא כאן ? ואיך מוצאים חן בעיניו תל-אביב וארץ-ישראל ? התשובה היתה כמובן חיובית בתוספת הבעת התפעלות על תל-אביב שבמשך זמן קצר התפתחה מאוד. ונשאשיבי אמר לו, שלא טוב עושים היהודים שבאים לכאן ומשקיעים כסף רב ועמל רב שלא יכניסו להם תמורה. לידו ישבו עוד שני ערבים: נונדור וסנוווהייט מיפו, שהזמינוהו להשתתף בסיורם על פני הסביבה במכונית פרטית שלהם והראו לו את סביבת תל-אביב. אחרי שנה, בנסיעה בענייני מסחר בספינה למצרים שוב נפגש עם גונדור , ובוויכוח שהתפתח על המאורעות בארץ השמיע גונדור אזהרה שמוטב לו לחזור לאמריקה ולהוציא מכאן את ההשקעות הכספיות, כי ליהודים לא יהיה כאן טוב ולא יוכלו לעצור כוח נגד שמונים מיליון ערבים, וחבל שכל עמלו בפיתוח ובנין ילך לאיבוד. על זה קיבל תשובה, שבכל דור ודור ידעו היהודים לעמוד נגד אויביהם ומתנגדיהם, וארץ-ישראל היא ארץ היהודים, מולדתם וארץ עתידם, ויש ליהודים כל התקוות להתבצר בה ולפתחה כראוי. וכשם שידעו להתגונן נגד כל אויביהם יוכלו לעמוד גם בפני הערבים.
בשנת 1937 יסד בית חרושת לטריקוטז' בתלאביב בשם "מאכסוול". כנתין אמריקאי נסע למצרים לקבל הזמנות לתוצרתו מבתי-המסחר הגדולים. הנסיעה הראשונה לוותה בהצלחה וקיבל הזמנות מבתי-המסחר הגדולים ציקוריל, ארוסדיבאק , שימלה בקהיר, סימון ארץ בפורט-סעיד, וגם באלכסנדריה. על סמך זה הוגדל בית-החרושת שסיפק עבודה רבה. בעונה שלאחר זה ערך ביקור בביירות, בירת לבנון ובאי קפריסין, ואף שם קיבל הזמנות הגונות לתוצרתו. עם פרוץ מלחמת העולם השניה נסע לקהיר לגבות מהלקוחות את המגיע, וכן נסע ללבנון. אך עם זריקת פצצות על תל-אביב בידי אווירוני איטליה קיבל תביעה דחופה מאת הקונסול האמריקאי בתלאביב לעזוב מייד את הארץ ולחזור לאמריקה. אך הנסיעה בים התיכון כבר היתה מסוכנת מדי בגלל צוללות האויב, ואף לא היתה לו נטיה לעזוב את הארץ שאליה נקשר בלב ובנפש. אך ההכרח לא יגונה. כאזרח אמריקאי נאלץ להיענות להזמנה, ובקץ ספטמבר 1940 עזב את הארץ. קשה היה להפליג בים התיכון, אחרי שהוטל עליו הסגר מטעם האויב, והיתה פתוחה רק הנסיעה דרך רבת-עמון - בגדד, ובנמל בצרה עמדה אניית-פאר שעשתה את מהלכה לאמריקה במשך 11 שבועות בהפסקות באיי מאלאיה, סינגאפור, מאנילה, ומשם עוד 25 יום על הים השקט (פציפי) עד שהגיעה לסן-פראנציסקו, ומשם המשיך בנסיעה לניו-יורק.
במשך שהותו באמריקה עסק בעסקי מלונאות, עד שהגיעה השעה הנכספה ובראשית יוני 1946 הפליג בחזרה באניה לארץ-ישראל.
ביום 22 ליוני ירד בחוף חיפה. אך להפתעתו היה קיים אז עוצר מטעם השלטון הבריטי בכל הארץ, ולפי השמועה היתה הסיבה לכך בעקב פעולת אצ"ל שפוצץ כמה גשרים, והמאבק מצד הבריטים נמשך עד לשחרור המלא של הארץ מידי הבריטים. אך הוא לא נשאר פאסיבי עד לאותו הזמן.
עם פרוץ מלחמת השחרור התגייס ל"הגנה" שלשכתה היתה אז ב"בית ברנר". עבר בדיקה רפואית לכושרו (הוא גרע 8 שנים מגילו), ועל אף דרכונו האמריקני אושר כמסוגל לשירות וקיבל אמון בכלינשק שונים.
עם פרוץ המלחמה הלך ליעדים שאליהם נשלח, וכה היה בשרות אקטיבי כל הזמן - ביום ובלילה.
כשספינת אצ"ל "אלטלינה" הגיעה לחוף תלאביב, היו הוא וחבריו כל הלילה ערים במשמר על "תיבת-נוח". בחמש בבוקר נתקבלה פקודה לירות על "אלטלינה", אך שום איש מהגדוד לא רצה לירות אף יריה אחת לספינה. בסוף נאלצו לתקוף אותה בנשק ישראל והאניה טבעה. באותו בוקר החזיר את נשקי וסיים את שרותו ב"הגנה", ושוב נכנס לעסקים. כעת הוא בפנסיה.