מתוך מכתבי תנחומין ...בכל לבנו ונפשנו היינו רוצים לבוא אליכם אל נווכם, וללחוץ את ידיכם מתוך המיית-לב, אלא שעוורוני פשוטו כמשמעו ומחלת עיני הקשה שפקדה אותי אתמול, אינם מאפשרים לי זאת, וקבלו נא על כן בדרך זו את תנחומינו.
הננו מזועזעים עד מעמקי-נפשנו, מאז הגיעה אלינו הבשורה המעציבה על מות ידיד-נפשי ורעי מנוער, ראש משפחתכם המפואר, מר דוד תדהר ז"ל. כאבכם - כאבנו, צערכם - צערנו ויגונכם - יגוננו. אין מלים בפינו כדי לנחמכם, מעוצם גודל האסון שפקד את ביתכם. תשולבנה גם דמעותינו הנאמנות לכוס היתמות והשכול. עם מותו של יקירכם יקירנו דוד, נעקר מהנוף הארץ-ישראלי אילן גדול ורב פירות. הוא הלך אל עולמו עם מטען גדול של מעשים טובים וברוכים - מעשי צדקה וחסד, שעשאם בלבו הטוב והטהור, שהיה מלא רגשי-אנוש וחמלת-אדם; מעשים אנושיים מתוך מצפון ומוסר יהודי נעלה ; ומעשים ציבוריים לאומיים שערכם אין לתאר, שישארו לדוגמא ולמופת. לעד, אצורים וגנוזים בגנזי האומה הנצחיים, אשר לה היה עבד נאמן כל ימיו. ואם אבוא לספר כל מעלותיו הטובות וכל עשייותיו, יקצר המצע מהשתרע, כי רבות רבו לאין שיעור היו, וכולן יהפכו לאגדה אחת מופלאה "אגדת דוד תדהר".
אנו מוכים ומתאבלים מרה על יקירנו דוד ששוב לא ניראהו ושוב לא נשמע קולו האבהי בטלפון כי יש לבכות בדמעות שבעין ובדמעות שבלב על אובדן ראש משפחתכם היקר והנערץ ולנו אבד ידיד נפש, מסור ונאמן.
זכרונו לא ימוש מלבנו כל עוד ננשום פה עלי-אדמות.
ברכה ויעקב רימון.
תל-אביב, י"ט כסלו תשל"א במילנו הקרה, המושלגת והרחוקה, יושב אני בודד בחדר מלון וכל-כולי עמכם מלא צער ותדהמה על המכה הכבדה שהיכנל הגורל - על דוד כי איננו... עברו ימי השבעה ועדיין לא תמו "השלושים", וכבר יודע אני כי גם עם חלוף השלושים, וצו הגורל והחיים יצווה עלינו להפסיק את האבל ולהמשיך את המחר כתמול שלשום, ואכן גם כך נעשה כולנו, כי זה צו, זה כורח המשכיות החיים, וזאת המציאות ואף על פי כן ההגיון תובע-שלו והרגש, הרגש לוחם בהגיון הקר, לוחם מתמרד ומסרב לקבל אה הגזר, ממאן להתנחם על דוד כי איננו...
בהתחילי מכתב זה, רציתי לכאורה לכתוב לכם מכתב תנחומים, המשך הגיוני וסביר לכל מה שנאמר, לדמעות שנשפכו ולצער הנוקב אותו ידענו מאותו בוקר מר בו הלם בו המוות בדוד יקירנו, המוות אתו נאבק בשנותיו האחרונות, כשאחת - מחייך ומנצחו לרגע. לשעה, לחודש ולשנה, ואחת - ידו על התחתונה, פצוע לב וגו, פצעי גיל וזמן, פצעי מחלד, שאין להתגבר עליה - פצעי קרב בו גברו מצוקים על אראלים, ונקפד פתיל חייו לנצח ונידום לבבו הער אחת ולתמיד.
מכתב תנחומים לכם, שאבדתם כל היקר: לך רבקה בעל אוהב ודואג, שאם כי אופיו התוסס ואורח חייו חילקו מסירותי, דאגתו, אהבתו וטרדתו בינך לבין אלפי בעיות רבות ושונות של עבודתו המקצועית, הספרותית והציבורית, לכם אתי ובצלאל שכול כולו מוקדש היה לאהבתו הרבה אתכם, המתובלת מפעם לפעם בעיסוקי היום יום הרבים והשונים שמילאו סדר יומו, מעטפותיו היומיות המשובצות לעשרות בעיות ודאגות שונות - בעיות הזולת, וטיפולים בזולת - ואף על פי כן לא היה רגע בחייו ולא היה יום בדאגותיו שרבקה, אתי ובצלאל וצאצאיו סרו מעיניו הקהות ומלבו הטוב. אתם איבדתם בעל, אב וסב שמעטים היו כמוהו; אם בכלל היו...
ומי ינחם אותי ? ? עם אובדנו של דוד, אבד חלק מעצמי, חלק שאין לו תחליף מאישיותי, נפשי ובשרי, כי מאז ידעתיו, מזה 39 שנות חיים, לא היתה, פינה במסכת חיי שדוד לא טווה ולא שזר לתוכה חוט-כל-שהוא, שזירת שתי וערב, שאין לה התחלה ואין לה סוף, וכל כולה מקשה-אחת-צרופה שחוט השני של ידידות אמת ואהבה שאינה תלויה בדבר יסודותיה, דפנותיה וקורת גגה. מי ינחמני אני ? ? רבות למדתי ממנו מה לעשות ורבות למדני דרך-חייו מה לא לעשות "מצוות עשה" ומצוות "בל תעשה". כה רבות, כה רבות, ראיתיו בשמחותיו וראיתיו בצערו. עד הייתי