הוא העורך, לפעמים בעזרתם של עורכי-מישנה. הוא לבדו המטפל בהתקנת הגלופות, בהדפסה, בהגהה, ולבסוף - בעצם ההפצה. אלף ואחת עבודות, ולא ייאמן כמעט שנעשו על ידי אדם יחיד. במפעל זה הציל תדהר מן השיכחה חומר יקר לתולדות הישוב, ועל ידי כך הוסיף לפועליהם של יחידים מימד היסטורי. ב"מוצא הספר" לכרך הראשון נאמר: "...קנה המידה היחידי שלנו הם פעליו (של הנערך) למען הישוב בארץ, אם בחומר או ברוח, אם ביד או בלב, אם באת או בעט. כל מי שהגדיל את הבניין אם בלבנה בודדת או בנדבך שלם - - - כשר הוא לבוא ברשימת הבונים". ואמנם זה היה הקו של עריכתו: אין משוא פנים - אשלי רברבי ליד חלוצים מן השורה, אנשי שם ליד אלמונים.
על ערכה המעשי של האנציקלופדיה אין צורך להרבות בדברים. גם אלה ששללו בתחילה את דרכו של העורך בעריכת האנציקלופדיה, יודו עכשיו, כי הספר ממלא חלל של מידע בתולדות היישוב, וכל זה ממקורות ראשונים וחיים, מפי בעלי הדבר עצמם, שלא היה מתמלא לעולם עם הסתלקותם של המקורות החיים. נוסף ליתרון חשוב זה נודע לספר יתרון לא פחות חשוב, שהפך לספר עזר ממדרגה ראשונה במערכות עתונים ובמשרדי הממשלה. והיתרון השלישי, ואולי החשוב ביתרונות הוא, שכרכי האנציקלופדיה משמשים חומר קריאה מרתק ומחנך לנוער הגדל במדינה, אשר לא ידע את אלה, שהכינו למענו את כל מה שיש לנו בארץ הזאת.
* סופר, בלש, בעל זכות ראשונים בשטח בלתי רגיל ובלתי יהודי זה - ואולם היתה בו עוד סגולה אחת, מוצנעת, שאני מעלה אותה על כל סגולותיו האחרות, אף שכותבי רשומות ממעטים להזכירה לגבי דוד תדהר או שאינם יודעים עליה - וזהו לבו הטוב. במבוא למונוגרפיה על אביו של המנוח, ר' משה בצלאל טודרוסוביץ ז"ל (ראה "ספרית ראשונים") נאמר : "במחנה החפרים שלנו, אלה ראשוני המתיישבים והחלוצים, פעלה פלוגה קטנה ומיוחדת במינה -פלוגה צנועה זאת הביאה עמה מכשיר מיוחד במינו, יהודי כל כך ; כלי מלאכתם ומלחמתם היה הלב". את מקומה בפלוגה אלמונית זאת הוריש האב לבנו. לא אבוא לפרט כרוכל את כל פרטי העזרה, שהגיש המנוח לפונים אליו החל בהזלת כסף מכיסו, פשוטו כמשמעו, לנצרכים, וכלה בחיזור על פתחי משרדים ואישים שונים בבקשות ובהמלצות למען אחרים. דוד תדהר היה הכתובת לכל איש מצוק ומר נפש, ומעולם לא השיב פני איש ריקם. בתוך סוגי העזרה השונים, שהגיש לפונים אליו, מן הראוי בייחוד לציין את העזרה הרבה, שהגיש לכמה סופרים ומשוררים בהוצאת ספרים משלהם. לא סתם עזרה, אלא הוציא את הספרים על חשבונו, טרח בהפצתם, הפסיד עליהם סכומים ניכרים - ואף על פי כן היה חוזר פעם בפעם ל"סורו" זה.
חבל על דאבדין. לי אישית אבד בדוד תדהר ז"ל חבר מילדות, שלקח עמו בלכתו צרור של זיכרי ילדות מאושרים. יקרת לי ריע-כאח על פשטותו, על עממיות מנהגיך, על יושרך היסודי, על היותך נקי מכל רבב של הנאה מטוב הציבור, ועל רעננות הילדות, שלא סרה ממך עד זיקנה. תהא נא דמעתי שיר פרידה ללא מלים מריע-כאח.
יעקב חורגין "הצפה", 21.12.70 * במות "הבלש הראשון" אנשים בגיל-העמידה שגדלו ונתחנכו ב"ארץ-ישראל הקטנה" זוכרים לו עד היום את חסד "ספריית הבלש" - אותן חוברות צנומות של סיפורי-מתח, שהוא, דוד תדהר, היה גיבורן: מין שרלוק הולמס ארצישראלי שכזה, אבל לא יצור-הדמיון כי-אם בלש בשר-ודם. קשה לדעת באיזו מידה שיקפו הסיפורים ההם ממעשים-שהיו באמת (מחברם היה עתונאי ירושלמי, שלמה בן ישראל). ברם, הקוראים הצעירים של שנות-השלושים לא התחבטו בשאלה זו; הם בלעו את החוברות ונהנו והאמינו בכתוב בהן, שהרי הכירו את בעל-הדבר ממראה-עיניים : ,.הנה תדהר הולך!..." תמיד הלך בצעדים חפוזים, כמי שאץ אל מטרה שהשגתה אינה סובלת דיחוי: ותמיד