אחרון השתדלנים של החברה הישראלית דוד תדהר היה, ללא ספק, נציגה המובהק של תקופה שחלפה ונעלמה. רבים ראו בו תמהוני חביב, אך למעשה היה אחרון השתדלנים של החברה הישראלית. הוא נאחז בתדמית "הישוב", שהחלה דוהה, והתאים עצמו בחריצות רבה, לזמנים החדשים ולמנגינות החדשות. הוא היה העסקן הבלתי נלאה, שכל עוול היה "איכפת לו" ולא היה דבר מקודש בעיניו יותר מאשר הזולת. בנעוריו, לקראת שליחותו בשנים יבואו, עבר סטאז' של עסקנות ציבורית בהיותו רתום לקנאות לעברית, ל"מכבי", למלחמה בלשון הגרמנית בבתי הספר של "עזרא", להקמת מטבחים עממיים, להנעלת הנזקקים ולהלבשתם. בלט בו, בכל פעולותיו, הקו הנדיר, האופייני לו, קו דחיית הפיתוי המפלגתי. המפלגה, המעניקה לאיש את החומר בעקבות הרוח, את החיסוי ואת הסיכוי, לא דיברה ללבו. הוא המשיך להיות אותו עמקן מתנדב ויהודי עממי. הוא היה מן המוצרים הראשונים שהוציאה והחלה מייצרת, המעבדה הציונית בראשית המאה. זה היה ציוני נאיבי ללא פאתוס רטורי. ולכן גם היה תדהר מראשוני המתנדבים לגדודים העברים ומראשוני המתגייסים למשטרת המנדאט.
תדהר לא ידע רתיעה. דומה נולד ללא בלוטות הפחד, שהיה בעיניו מושג תיאורטי. הוא ידע להסתכן וכאילו אהב את הסיכון. כשפרצה מלחמת העולם הראשונה והשלטון הטורקי כפה על היהודים הזרים לבחור באחת משתי הדרכים: לצאת את הארץ, או לקבל את הנתינות העותומנית ולשרת בצבא הטורקי, היה צורך בפעולת זיופים רחבה כדי להזיז ולשנות תאריכים ושמות בדרכונים הטריים של מי שרק אתמול היו רוסים, אנגלים או צרפתים. תדהר, שבאותה תקופה היה בקושי בן י"ז, נרתם למשימה ובחש בגילים ובמינים עד כי התהלכה אנקדוטה שסיפרה כיצד עוצר שוטר טויקי בחור יהודי צעיר - ולפי כל הסימנים חייב צבא - וזה מציג דרכון והנה שמו רשום, שחור על גבי לבן, לא מנחם רבינוביץ אלא נחמה רבינוביץ. ונחמה-נחמן רבינוביץ שוב "אינה" מוטרדת.
תדהר היה אמיץ לא רק במעבדות הדרכונים. גם ברחוב. גם פנים אל פנים עם היריב. זכורה אותה הפגנה שערכו הערבים בתקופת ראשית המנדאט. אלפים זזו לעבר השכונות היהודיות. דוד, קצין משטרה רכוב על סוסו, נכח במקום. מפקד הבולשת הבריטי, קוויגלי, פוקד להתפזר, אך הערבים מסרבים ומיידים בקוויגלי אבנים. הוא נפצע. תדהר פונה למופתי, היושב במכוניתו, ומתרה בו כי אם לא ישים קץ להפגנה, תוטל עליו האחריות לתוצאותיה. כשנהג המכונית איני זז, מצליף עליו תדהר בשוטו. ברגע זה מופיעים פרשי הלגיון ההודי והם מפזרים את ההמון הערבי. לאחר זמן הוא ישתחרר ויעזוב את הארץ.
הוא יעבור מצריימה, יישב בה שנים מספר ויעשה עבודה ציונית. כשפורצות מהומות הדמים של 1929 ויהודים נרצחים לעשרות בחברון, צפת, מוצא וכו', מנתקים הבריטים את הקשר עם חוץ לארץ כדי שלא לעורר עליהם את חמת דעת העולם. תדהר, ממצרים, מתקשר עם יצחק בן-צבי בירושלים, מקבל אינפורמציה מהימנה ומעביר אותה ממצרים, לעולם הגדול, ומסכל את מזימת הבריטים.
בשובו לארץ ממצרים, פונה תדהר לעבר הבלשות הפרטית. מחבר "חוטאים וחטאים" ו"במדים ובלא מדים", שני ספריו המהווים דוקומנטים עשירים על הפשיעה בארץ, שימש במשך שנים ארוכות, אם אפשר לומר, כבלש הלאומי של א"י.
תדהר שם קץ לחלוטין לפעילותו הבלשית, כשניגש להוציא לאור את מה שקרא לו "אנציקלופדיה של חלוצי הישוב"... אפשר לומר שזה היה מפעל של אדם אחד. עד היום נעזרות מערכות העתונים וכן סופרים בודדים באנציקלופדיה של תדהר. אמנם, זוהי דרך מאד מקורית לחיבור אנציקלופדיות, ללא צוות עריכתי, ללא הקפדה בררנית של הראויים להיכנס לדפי הספר... פעם, זוכרני, הערתי לתדהר על כך ותשובתו היתה אופיינית : "אינני מוציא חיבור אקדמאי אלא ספר עממי. לדעתי, כל חלוצי הישוב ראויים להיכנס לאנציקלופדיה".
ויתכן, כי מה שקובע כאן היא דעתו של דוד בן-גוריון, שבמכתב התודה שלו לתדהר על כרכי האנציקלופדיה ששלח לו, הוא כותב: "תודתי לך לא רק על התשורה היפה והמרהיבה אלא על העבודה הרבה שהטלת על עצמך שהיא למעלה מכוח יחיד. הגרגרים לתולדות הישוב שאתה אוסף ומפרסם יהיו לברכה להיסטוריון בעתיד".
אורי קיסרי "הארץ", 29.1.1971