1918/14 173 גשרים, ביניהם אחד בעל רוחב-מתח של 28 מטר ושנים בני רוחב-מתח של 70 מטר, שנחשבו להישגים גדולים לפי תנאי הזמן והמקום, בנינים מהמפורסמים בבודאפשט (בניה בממדים גדולים בצירוף קונסטרוקציות של בטון מזוין, ברזל ופלדה) כגון: בית-המסחר "כל-בו", בית המרחץ "גלרט" בעל הפרסום הרפואי העולמי, ארמונות, קסרקטינים ענקיים, אולמי עבודה לבתי-חרושת גדולים וכו'.
נשא לאשה את קורנליה בת מרטין שייבנר. כשפרצה מלחמת-העולם הראשונה ב-1914 גויס לצבא והועסק בשרות הנדסי, עבד בחיזוק אזור הביצורים של עיר-המבצר פשמישל בגליציה בעת היותה במצור, וכשכבשו הרוסים את המבצר במרס 1915 נפל בשבי עם כל חיל-המצב.
עוד בילדותו התרשם מאוירת האיבה נגד היהודים בתקופת משפט עלילת-הדם הטיסה-אסלארית כשצלצל באזניו שיר-הנאצה : "יהודי מבאיש, לא תשתה עוד דם נוצרי..." בבגרותו התרשם מהאיבה ליהודים שנתגלתה במשפט-דרייפוס, ואם כי היה מהנדס מצליח ומכובד בארץ של שויון אזרחי מוחלט ליהודים, קיננה בסתר לבו ההרגשה, שהיהודים לא יוכלו להסתתר ולטשטש לגמרי את איבת הגויים כלפיהם, ולכן מוטב להם לחיות לחוד בארץ של יהודים. בשנות השבי ברוסיה בא במגע עם יהודים שרשיים בעלי הכרה לאומית ונודע לו על הפעולות של יהודי רוסיה זה עשרות שנים למען הקמת מולדת יהודית בארץ-ישראל, וכשחזר במרס 1918 הביתה מהשבי היתה החלטתו גמורה ואיתנה לעלות לארץ-ישראל. אחרי תום המלחמה דחה הזמנה להגר לאמריקה הדרומית, וכשאישרו הפרעות של ראשית משטר הורטי את דעתו בדבר איהאפשרות ליהודים להתמזג בשלום עם הגויים בארצותיהם, חיסל את עסקיו ובמרס 1921 עלה ארצה והחל כובש לו מקום במקצועו. באותה שנה בנה את ה"קאזינו" על חוף הים בתל-אביב, הבנין הראשון בארץ על יסודות ביטון מזוין.
במאי 1922 הביא ארצה את אשתו ובניו.
המשיך בעבודתו בבניה גדולה. הקים את בתי הפסג' ביפו, הטחנות הגדולות ובית-החרושת למצות בחיפה, בית-החרושת למלט "נשר", בתי-המלאכה של הרכבת בחיפה ועוד.
בתקופת השקט היחסי בבניה, ב-1927, עיבד תכנית מענינת לבנין תחנת טעינה ימית בחוף תל-אביב, בזמן שרעיון נמל ת"א היה עוד בגדר חלום.
ב-1935 תיכן וביצע את מפעל הביוב והתיעול בת"א ובשותפות עם הבנאי האחראי גדליהו (יוליוס) סלפטר הקים מגדלי מים בת"א, יפו וחיפה. ב-1942 היה הצבא הבריטי במזרח הקרוב במצב קשה מאד בגלל התבוסות ואבדן אנשים וציוד טכני לרוב בחזית לוב וסכנת התקפה של גרמניה דרך טורקיה, והמטה הראשי ראה צורך דחוף לבנות על נהר פרת לצרכי הובלה צבאית כבדה, ואולי אף לצרכי נסיגה מזרחה, גשר חזק באורך 650 מטר. המפקדה דרשה לבנות גשר במשך שלשה חדשים ומהנדסי הצבא קבעו שאי אפשר לבנותו בפחות משנתים . כשנודע למפקדה שהוא בונהגשרים ותיק ומפורסם עוד מאירופה הזמינה אותו והודיעה לו על הצורך הדחוף, על חוסר החמרים וחוסר האפשרות להביאם במהרה ועל חמרי התחליף שביכלתה לתת לו. בשלשה ימים שרטט את התכנית ועשה את החישובים והודיע שבחדשים מעטים יגמר הגשר. לעמודי-יסוד של הגשר השתמש בצנורות-נפט שניתנו לו מהמלאי של חברת הנפט העיראקית (אורך 30 מטר וקוטר חצי מטר הצנור), מילא אותם ביטון מזוין ותקע אותם בקרקע הנהר בקבוצות של 10-10 צנורות. את השלד העליון של הגשר, במשקל כללי קרוב ל-2000 טון עשה בבית-החרושת שלו בראשוןלציון, בחוסר מבהיל במכונות, מחומר של ריקועי ברזל מעוקמים, שניטלו מחורבות מיכלי הנפט בחיפה שנהרסו בהפצצת האיטלקים. גייס עוזרים ועובדים טכניים מוכשרים יהודים מארץ-ישראל, פועלים ערבים מהסביבה והצבא נתן לו אף עובדים מקצועיים אנגלים. בסך-הכל אלפי אנשים שעבדו בשלש משמרות ביום בהדרכתו האישית שהקסימתם והמריצתם לשקידה מוגברת. השטפון הגדול באביב הפריע, ובכל זאת נגמרה העבודה בארבעה חדשים ו-28 יום במקום שנתים. הגשר ויוצרי זכו לשבח רב מהגנרל וילסון, מפקד הצבא הבריטי במזרח הקרוב, ויתר מפקדי הצבא, ולאות הוקרה נקרא הגשר על שמו "גשר גוט". הגשר שימש לצרכי הצבא ואח"כ נמסר לשימוש אזרחי והביא ברכה ופריחה כלכלית לכל הסביבה. אחרי המלחמה נמכר לממשלת סוריה במיליון לירות סוריות בתשלומים לחמש שנים, וזו הסירה מעליו את שם יוצרו היהודי ושינתה את שמו ל"ג"סר אל ריאקה".
באביב 1944 היה חיל התעופה המלכותי הבריטי זקוק לבנין גדול של מוסך מטוסים לצרכי אימון טייסים (אורך כ-80 מטר ורוחב כ-20 מטר) ושוב היה מחסור בחמרים הדרושים. גוט הוזמן לבצע את העבודה וביצע אותה בשיטת "פרוקאסט" ומצא בארץ את החמרים הדרושים למלא את המחסור בעצים,